פוסט ראשון - שלג דאשתקד

הרעיון לפתוח בלוג חלף במוחי פעמים רבות, היה לי מה להגיד אבל ההשראה שהיתה חסרה לי הגיעה רק בזכות המחאה שהחלה במאהלי הקיץ האחרון ושהישגיה החשובים עוד לפניה (וחלקם כבר מאחוריה, גם אם קשה לרבים להודות בכך). היה לי רעיון שהפוסט הראשון שלי יספר על מחאה אחרת, קטנה ומעט יותר מוקדמת שצמחה בתגובה להחלטה לייקר את ביטוח החובה לדו גלגלי. אחת הססמאות היתה “ארץ אוכלת רוכביה” ובאחת ההודעות הראשונות נשלח לנו הקישור הזה המסביר את המצב באותו זמן.

המחאה צברה תאוצה ומילאה אותי אישית באופטימיות, עד אז היתי מורגלת בהפגנות שמאל באווירה דכאונית-צינית. כאן היה משהו אחר, באחת הפעמים הצטרפנו לרכיבה במעגלים בשדרות רוטשילד (נקודת דמיון נוספת, כאן אמנם דובר על הקצה השני של השדרות), הזמינו אותנו לבוא בלבוש מינימלי כי:

"הביטוח מפשיט אותנו!"

"לו הייתי רוטשילד, הייתי מסוגל לשלם ביטוח"

"ממחר גם אני מצטרף לפקק"

(אלו הסיסמאות המקוריות ששלחו לנו המארגנים וניתן היה לראות אותן רשומות על גופם של הרוכבים והרוכבות המגניבות שהגיעו חלקן אפילו בביקיני). האוירה היתה מחשמלת, כן, עשינו פקק אבל אנשים מסביב חייכו אלינו ומחאו כפיים בקצב.

תמונה שצילמנו במהלך הרכיבה אי אז באוקטובר 2009

אני זוכרת גם דיונים שניסיתי לנהל עם הסביבה על המאבק הזה, בעיקר עם בעלי רכב, הרבה מהם טענו שזה מאוד מסוכן לנסוע בדו-גלגלי ושמעלים לנו את הביטוח כי כשאנחנו נפצעים האישפוז שלנו יקר. אני בכוונה לא מתווכחת עם זה ולא נכנסת לדיון המורכב עד הסוף, יותר מעניין בעיניי העיקרון. ניכר היה שמי שקיבל את ההחלטה כמה ביטוח חובה ישלם כל סוג רכב לא רק שאינו נוהג בדו-גלגלי אלא גם לא רכש רכב יד שניה, לא נסע בתחבורה ציבורית, ואולי אפילו מקבל תקציב הוצאות רכב צמוד למדד הדלק, או רכב עם נהג על חשבון משלם המיסים. כך, את ההחלטה הזו מגבים בניתוח חד צדדי של מחירי האישפוז של נהגי דו-גלגלי אבל לא משקללים גם את מחירי האישפוז של הנפגעים מזיהום האויר שפולטים רכבי ה4 גלגלים וכדומה.

כשדרשנו בקיץ האחרון צדק חברתי התכוונו גם לכאלו סוגיות בדיוק. דרשנו שכספי המיסים שלנו יחזרו אלינו בתחבורה ציבורית סבירה, שהחלטות לגבי ביטוח חובה לרכב שמסמל את מעמד הביניים לא יתקבלו במנותק מאנשים ששיכים למעמד הביניים, שנוכל לעבוד קשה ולהשתכר במשכורת שתספיק גם קצת מעבר להוצאות המחיה שלנו וה”קופונים” שגוזרים עלינו בעלי ההון (מעתה אימרו, בעלי החוב). יש גם תחושה שמפלגים בינינו כשהכותרות של הרפורמות האלו הן בסגנון, “ציבור נהגי הרכב מסבסדים את עלות ביטוח הדו-גלגלי”. לאחרונה סיפרנו לחבר כמה עולה לנו ביטוח חובה על הטוסטוס הקטן שלנו והוא היה בשוק וגם תהה איך זה שכתוצאה מהרפורמה הזו לא הורגשה שום הוזלה של מחירי הביטוח, בצד שלו?...

נחזור לסיפור המקורי, היתי חלק ממחאה צודקת ומרגשת שגם התנהלה בצורה מעוררת השראה... ואז הגיע רגע מייאש מאוד, קיבלתי מייל שהזמין אותי להתפקד לליכוד כדי להשפיע מבפנים על מחירי הביטוח הדו-גלגלי (!). לא ידעתי מאיפה להתחיל בכלל להגיב לזה...

“מטה המאבק למען ביטוח הוגן לרכב דו-גלגלי מודיע: לאחר מיצוי תהליך המחאה הדמוקרטי שלווה בהפגנות המוניות וססגוניות, אך לא הביא לתוצאה המיוחלת, התקווה האחרונה להצלחת המאבק היא פעילות בזירה הפוליטית.

גם מי שסולד מפוליטיקה, או שאינו תומך נלהב בליכוד, חייב להבין: 

אמנם יש גבול... אך אין ברירה.   “

כך נפתח המייל המדובר (לנוסח המלא)

זה לא שאני נגד התפקדות למפלגות, להפך. בעבר שקלתי להתפקד לעבודה (אהוד ברק גרם לי לשמוח שלא עשיתי את זה בשנים האחרונות) אבל ההתפקדות הזו, שאת המטרה שלה שירתה, כך התבשרנו לאחרונה היא מקוממת מהרבה מאוד בחינות. היא מנציחה את כל מה שרקוב בשיטה ומשתמשת בכלים המזכירים לי את מפלגת ש”ס, זו התפקדות של מגזר למען מגזר, בראיה צרה. לא התחברתי (בלשון המעטה) לקריאה הזו באותו אופן שסלדתי מקריאות להקים מפלגת נשים בלבד שתדאג לנשים בלבד (לעומת מפלגה עם ייצוג נשים הולם שדואגת לטובת הציבור שבה אהיה הראשונה לתמוך). ואם קראתם את נוסח המייל המלא הם אפילו קראו להמשיך להצביע למפלגות אחרות במנותק מההתפקדות(!). ועכשיו אני אפילו שומעת קולות שמהללים את המהלך הזה כי הוא עבד ויוזמות חדשות שרוצות לחקות את ההצלחה הזו.

למה זה בכלל עבד? כי פתאום מקבלי ההחלטות הואילו לראות גם את הצד השני של המטבע אבל המציאות שלנו היא מורכבת, יש לנו מטבעות עם יותר משני צדדים ומקומם שכדי שיסתכלו על צד אחר של המטבע צריך לשחד את נבחרי הציבור שלנו בעוד מטבעות. נכון, הדמוקרטיה שלנו בעייתית מאוד מהרבה סיבות נוספות*, מעבר לשיטת המרכזים הבעייתית, אבל הסיפור של המחאה הזו, שהיתה יכולה וצריכה להיות חלק מהמחאה הנוכחית שאנו ממשיכים מאז הקיץ לנהל ושחוזרת סוף סוף לרחוב, הוא סיפור עם מוסר השכל וסוף טראגי (אפילו אם עלות ביטוח החובה שלנו תרד לערך סביר יותר עכשיו).

אם המחאה הנוכחית שלנו תסתיים באיזה “סל הקלות למעמד הביניים” שיכלול הוזלת מחיר חטיפי השוקולד ויוביל לפופולריות של הממשלה הנוכחית (שבימים אלו רק נהייתה גרועה ומדאיגה יותר)  ולקדנציה נוספת שלה או אחרת ודומה לה, יהיה לי אישית קשה מאוד להמשיך לחיות כאן. התעוררתי ואני לא רוצה להירדם שוב, בואו נשאר ערים, בואו נדאג להגיע להישגים, לבנות פה מציאות הוגנת יותר, לחזור למדיניות הרווחה שעליה המדינה הוקמה ולתקן את העוולות שקיימים כאן עכשיו.

אבל מה אני יודעת, אני רק דג רקק, כזה שלא עוטפים אפילו בעיתונים ישנים.

* למשל כי זו דמוקרטיה ללא גבולות, כי יש פה קשרי הון-שלטון שאינם דמוקרטיים, כי אין לנו חוקה ואין הפרדת דת-מדינה, כי יש מפלגות שהן באופן קבוע וללא קשר לתיפקודן בקואליציה וכאלו שתמיד ישבו באופוזיצה, ועוד סיבות רבות ולא טובות בכלל