אני דווקא בעד סולידיות, וזה מתחבר לי הרבה יותר לערכים של סוציאליזם מאשר קפיטליזם, הבנה שהמשאבים צריכים להספיק לכולם ושאיפה לצניעות וגם עידוד תשתיות ציבוריות שיאפשרו חיים צנועים שכוללים למשל נסיעה באופניים או בתחבורה ציבורית.
למה כתבתי דווקא? בתגובה לפוסט הזה של הסולידית (כן, רק עכשיו קראתי, נו, שלג דאשתקד וזה...) אז שוב, גם אני בעד חיים צנועים, לא הלכתי רחוק כמוה עד שאוותר על אירוע שאליו מזמינים אותי או אגיע ללא השיק המצופה ממני (ואני פתוחה להצעות בנושא הזה שהוא באמת לא פתור עבורי), אני בוחרת ליהנות עם חבריי החוגגים בדרכם אבל לא מסתירה מהם שהיא לא לרוחי (לא במהלך האירוע, כן?...), החל מעירוב גורמי דת, דרך חגיגה פזרנית עם הוצאות מוגזמות עד גיחוך ועד לטעם הרע של בחירת הלבוש (למשל שמלות קצפת) האיפור המוגזם וכו'.
הפוסט המדובר והכותבת שלו בעיניי בעיקר חסרים ענווה, בדומה לפוסט הזה של ענת קם (שדווקא הספקתי לקרוא בזמנו ועכשיו גיליתי שהוסר) שבמקום לכתוב איזה מזל היה לי שלא חויתי עדיין עוני מחפיר או הטרדות חמורות (דגש על ה עדיין, ואני מקווה שכך יהיה, להן ולכולנו) ובמקום להילחם ברוח המהפכה שלנו על עתיד טוב יותר, הוגן יותר, בטוח יותר לכולם, הן בחרו להטיף ולהניח שמי שלא זכה להיות במצב הזה כנראה אשם בכך שלא נהג כמותן.
קצת לפני שקראתי את הפוסט ההוא של קם היתה לי מחשבה, שניסחתי כציוץ, שבסופו של דבר בחרתי לצנזר מראש בדיוק בגלל שהיה עלול להשתמע אחרת, בסגנון: "כוח העל שלי הוא אנטיפתיות להטרדות במרחב הציבורי, עובד כל פעם מחדש" (לא בדקתי כמה תוים, אבל משהו כזה). ואני לא מתכוונת רק למטרידים מגדרית או מינית אלא גם מחלקי פלאיירים ואפילו מוכרים בחנות שמנסים להתלבש עלי כקונה. לפעמים התעלמות (בגבולות הנימוס, אם יש כזה דבר), הקפדה על קשר עין ותשומת לב מינימליים, עשויים לעשות פלאים. הדגש הוא על ה לפעמים. לפעמים לא. ואם מישהי או מישהו פעלו כמוני או אחרת והיה להם פחות מזל, לא היתי רוצה שייפגעו מהערה כזו שלי.
וחוץ מזה, הי, נעלמתי קצת, ילדה, עבודה, קרו לי החיים... מקווה להזדמנויות לספר לכם עוד...
למה כתבתי דווקא? בתגובה לפוסט הזה של הסולידית (כן, רק עכשיו קראתי, נו, שלג דאשתקד וזה...) אז שוב, גם אני בעד חיים צנועים, לא הלכתי רחוק כמוה עד שאוותר על אירוע שאליו מזמינים אותי או אגיע ללא השיק המצופה ממני (ואני פתוחה להצעות בנושא הזה שהוא באמת לא פתור עבורי), אני בוחרת ליהנות עם חבריי החוגגים בדרכם אבל לא מסתירה מהם שהיא לא לרוחי (לא במהלך האירוע, כן?...), החל מעירוב גורמי דת, דרך חגיגה פזרנית עם הוצאות מוגזמות עד גיחוך ועד לטעם הרע של בחירת הלבוש (למשל שמלות קצפת) האיפור המוגזם וכו'.
הפוסט המדובר והכותבת שלו בעיניי בעיקר חסרים ענווה, בדומה לפוסט הזה של ענת קם (שדווקא הספקתי לקרוא בזמנו ועכשיו גיליתי שהוסר) שבמקום לכתוב איזה מזל היה לי שלא חויתי עדיין עוני מחפיר או הטרדות חמורות (דגש על ה עדיין, ואני מקווה שכך יהיה, להן ולכולנו) ובמקום להילחם ברוח המהפכה שלנו על עתיד טוב יותר, הוגן יותר, בטוח יותר לכולם, הן בחרו להטיף ולהניח שמי שלא זכה להיות במצב הזה כנראה אשם בכך שלא נהג כמותן.
קצת לפני שקראתי את הפוסט ההוא של קם היתה לי מחשבה, שניסחתי כציוץ, שבסופו של דבר בחרתי לצנזר מראש בדיוק בגלל שהיה עלול להשתמע אחרת, בסגנון: "כוח העל שלי הוא אנטיפתיות להטרדות במרחב הציבורי, עובד כל פעם מחדש" (לא בדקתי כמה תוים, אבל משהו כזה). ואני לא מתכוונת רק למטרידים מגדרית או מינית אלא גם מחלקי פלאיירים ואפילו מוכרים בחנות שמנסים להתלבש עלי כקונה. לפעמים התעלמות (בגבולות הנימוס, אם יש כזה דבר), הקפדה על קשר עין ותשומת לב מינימליים, עשויים לעשות פלאים. הדגש הוא על ה לפעמים. לפעמים לא. ואם מישהי או מישהו פעלו כמוני או אחרת והיה להם פחות מזל, לא היתי רוצה שייפגעו מהערה כזו שלי.
וחוץ מזה, הי, נעלמתי קצת, ילדה, עבודה, קרו לי החיים... מקווה להזדמנויות לספר לכם עוד...
