היו לי כמה פוסטים אחרים בקנה אבל אז הגיעה המלחמה הזאת, והכתיבה את הנושא של הפוסט. היתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב כאן בלי חשבון ובשמי הפרטי את דעותיי ה"סמולניות" אבל האמת שכבר הרבה זמן שאני מרגישה ששמאלנים אצלנו הם נרדפים ושזו לא אופציה עבורי. הערצתי אחרים סביבי שכן מצליחים להחשף בשמם ובדעותיהם והרגשתי שזה איזה רובד באישיות שלי, איזו מורכבות פרטית שלי. עכשיו זה מרגיש אחרת, הרדיפה קיבלה עוצמות חדשות וחזקות.
יתכן שבכך שאני לא נחשפת בשמי אני מאפשרת להם (לצל של האריות, או מי שזה לא יהיה) לנצח. אני מרגישה גם צורך להתנצל בפני אחרים שלא נהנים מהפריבילגיה הזאת. מצד שני ככה אני מצליחה בכל זאת לכתוב ולהשמיע קול ואת הדעות שלי (אפילו ככה קשה לי). וכשיחליטו לחשוף את זהותי, זה יהיה כנראה כשנילקח מכאן כולנו לחינוך מחדש, אולי אחווה אפילו איזו הקלה מכך שהסוד נחשף... בכל אופן, עדיין בעילום שם, אבל הפעם בחרתי לשתף בדברים דווקא די אישיים.
לפני כמה שנים, כשאמא שלי עוד בכלל לא היתה סבתא, ניסיתי מאוד לעודד אותה ללכת לטיפול. גם הקשיתי עליה עם כל מיני שאלות על העבר שלה ושלנו ועימתתי אותה עם כל מיני התנהגויות שלה ודברים שקרו. באותה תקופה היא גרמה לי להרגיש שאני בת נוראית, שאני כנראה לא אוהבת אותה כמו שאר האחים שלי כי רק אני מקשה עליה ככה והם לא אומרים שום דבר אז כנראה שהבעיה אצלי.
פעם ניסיתי להסביר לה שאני בסך הכל רוצה שיהיה לה טוב, כי אני אוהבת אותה. אני רוצה להשמיע את הביקורת שלי כי אני מאמינה שזה יועיל לה, כי אני חושבת באמת שזה לטובתה. יכולתי לבחור להצטרף להדחקה שלה ולא לראות את כל הבעיות, או לשמור בלב את כל מה שלא בסדר בעיניי ולשמר את השגרה. זה לא מה שאני רוצה בשבילי אבל זה גם לא מה שאני רוצה בשבילה.
בטוחה שכבר הבנתם מה המשל, איך זה קשור למלחמה הזאת ול"מצב", ואני לא הראשונה לכתוב את זה אבל חשוב מאוד להדגיש את זה, שוב ושוב ושוב. לאהוב את המדינה זה לא לקבל את הבעיות שלה בעיוורון, בדיוק להיפך. זה לבקר אותה, זה להילחם על מה שנכון עבורה, למחות כשצריך. להאמין שהיא מוסגלת ליותר, לשאוף לטוב יותר בשבילה ולצפות לכך ממנה.
השמאלנים שמועלים עכשיו על המוקד הם הפטריוטים והבריונים העטופים בדגלים ומנסים לסתום פיות, הם הזיוף הכי גדול. המיליטנטים שמשכרים אותה בעוצמתה ויודעים רק הרס, לא יהיו שם להחזיק לה את השיער כשתכרע להקיא. הם מתחפשים לאוהבי המדינה האמיתיים והיחידים אבל הם המחריבים אותה.
מחר בערב אצטרף אל המוחים האמיצים בכיכר. חשוב לעשות את זה אפילו רק כדי להבטיח שאפשר יהיה להמשיך לעשות את זה. מרתיחיחם אותי אלו שקוראים לא למחות בזמן מלחמה. וחוץ מזה, מתי לא היתה פה מלחמה? ואני רק דג רקק, בלי שם, מנסה להשמיע קול קטן בין כל הטילים וההרס.
יתכן שבכך שאני לא נחשפת בשמי אני מאפשרת להם (לצל של האריות, או מי שזה לא יהיה) לנצח. אני מרגישה גם צורך להתנצל בפני אחרים שלא נהנים מהפריבילגיה הזאת. מצד שני ככה אני מצליחה בכל זאת לכתוב ולהשמיע קול ואת הדעות שלי (אפילו ככה קשה לי). וכשיחליטו לחשוף את זהותי, זה יהיה כנראה כשנילקח מכאן כולנו לחינוך מחדש, אולי אחווה אפילו איזו הקלה מכך שהסוד נחשף... בכל אופן, עדיין בעילום שם, אבל הפעם בחרתי לשתף בדברים דווקא די אישיים.
לפני כמה שנים, כשאמא שלי עוד בכלל לא היתה סבתא, ניסיתי מאוד לעודד אותה ללכת לטיפול. גם הקשיתי עליה עם כל מיני שאלות על העבר שלה ושלנו ועימתתי אותה עם כל מיני התנהגויות שלה ודברים שקרו. באותה תקופה היא גרמה לי להרגיש שאני בת נוראית, שאני כנראה לא אוהבת אותה כמו שאר האחים שלי כי רק אני מקשה עליה ככה והם לא אומרים שום דבר אז כנראה שהבעיה אצלי.
פעם ניסיתי להסביר לה שאני בסך הכל רוצה שיהיה לה טוב, כי אני אוהבת אותה. אני רוצה להשמיע את הביקורת שלי כי אני מאמינה שזה יועיל לה, כי אני חושבת באמת שזה לטובתה. יכולתי לבחור להצטרף להדחקה שלה ולא לראות את כל הבעיות, או לשמור בלב את כל מה שלא בסדר בעיניי ולשמר את השגרה. זה לא מה שאני רוצה בשבילי אבל זה גם לא מה שאני רוצה בשבילה.
בטוחה שכבר הבנתם מה המשל, איך זה קשור למלחמה הזאת ול"מצב", ואני לא הראשונה לכתוב את זה אבל חשוב מאוד להדגיש את זה, שוב ושוב ושוב. לאהוב את המדינה זה לא לקבל את הבעיות שלה בעיוורון, בדיוק להיפך. זה לבקר אותה, זה להילחם על מה שנכון עבורה, למחות כשצריך. להאמין שהיא מוסגלת ליותר, לשאוף לטוב יותר בשבילה ולצפות לכך ממנה.
השמאלנים שמועלים עכשיו על המוקד הם הפטריוטים והבריונים העטופים בדגלים ומנסים לסתום פיות, הם הזיוף הכי גדול. המיליטנטים שמשכרים אותה בעוצמתה ויודעים רק הרס, לא יהיו שם להחזיק לה את השיער כשתכרע להקיא. הם מתחפשים לאוהבי המדינה האמיתיים והיחידים אבל הם המחריבים אותה.
מחר בערב אצטרף אל המוחים האמיצים בכיכר. חשוב לעשות את זה אפילו רק כדי להבטיח שאפשר יהיה להמשיך לעשות את זה. מרתיחיחם אותי אלו שקוראים לא למחות בזמן מלחמה. וחוץ מזה, מתי לא היתה פה מלחמה? ואני רק דג רקק, בלי שם, מנסה להשמיע קול קטן בין כל הטילים וההרס.
