לשני רגעים בעשור האחרון קולנו נשמע. בקיץ 2011, ובמרץ 2015. בשני המקרים קיבלנו עזרה בזה בין השאר גם מגורמים אינטרסנטיים, שאינם באמת נמנים "עלינו". לא ביקשנו את העזרה הזו וגם לא סירבנו לה, ואין לי בעיה איתה בתנאי שהיא לא השפיעה לרעה על המסר שלנו*. בהרבה מקרים, היא לא הפריעה. למשל, הצלחנו להשמיע את קולו של איימן עודה, עם אותו המסר שחשוב לנו להעביר, מסר של תקוה, של דמוקרטיה, של שליחות ואחריות של נבחר ציבור כלפי כל האזרחים, גם מי שלא הצביע לו. או, בנאום שמאוחר יותר שימש בקמפיין של המחנ"צ, של ח"כ שפיר מעל בימת הכנסת, מול אולם ריק מידי ומופתע למדי, מסר של להתאחד ולהילחם על עתידנו המשותף ביחד, גם ביוםיום, מסר שיוצא נגד הייאוש שראש הממשלה מנסה בכל כוחו לעורר בנו.
מבחינתי באנחנו אני מתייחסת לשמאל. אבל לא רק לשמאל של מחנה השלום. אחד השינויים המבורכים שהתחלנו לנסות לחולל במחאת 2011 הוא בהתייחסות למהות השמאל. זה טבוע בנו וקשה לעשות את זה אבל הקולות שהלכו לכחלון ממצביעי מחל ותיקים הראו שהאוטומט שבו אנחנו מתיישרים לימין ושמאל הישן, המדיני-בטחוני, מתחיל לאבד מכוחו. ואולי העובדה שהרבה מצביעים נכנעו לתכתיב האוטומטי הזה ברגע האמת מראה כמה רבה העבודה שלפנינו, מההיבט הזה. אז השמאל שאליו אני מתייחסת מכיל את כל מי שיעבוד לטובת כלל העם כנבחר ציבור. שיפעל בשקיפות, לא מתוך אינטרסים זרים, רק לטובת מי שחי במדינה הזו. זה יכול היה לרגע לכלול את דרעי שדיבר על השקופים אלא שאז נשמעה השריקה של ביבי, מי לימין ומי לשמאל, ודרעי התיישר כמו חייל צייתן.
עוד מאפיין בולט של שמאל וימין הוא השתתפות לעומת הדרה של נשים מן השיח (ובמבט זריז על הרשימות, זה מאפיין בולט מאוד ברשימת הליכוד, למשל). במאהל רוטשילד הופתעתי למצוא הקשבה שנעדרה מהמציאות שלנו ושאישית, ייחלתי למצב שבו היא תתאפשר. קשה להניח את האצבע על הקשבה, למרות שקל לזהות חוסר הקשבה, אבל תנועות הידיים שאומצו מהמחאה הספרדית, שנועדו לא לתת יתרון למי שבקול ובכוח מתפרץ לדיון, איפשרו לקולות העדינים והנשיים, והכל-כך חכמים וצודקים, כמו קולה של דפני ליף, להישמע. להישמע ולהדהד. אני עוצמת את העיניים ויודעת שלשם אנחנו צריכים לשאוף, להצליח ביחד להשמיע את הקול הזה, לאפשר לקולות כאלה להישמע. עוד דוגמא קטנה שממחישה את המצב הזה היא העזיבה המוצדקת והעוצמתית של שלי יחמיוביץ' את האולפן אחרי שחדרו למרחב הפרטי שלה בתנועות גוף אלימות ובדיבור אלים ולא איפשרו לה להתבטא.
הפסדנו בבחירות האלה, אבל אני גאה בנו ובדרכנו. יורדים על הנטיה שלנו להתנצל (שגם בה אני גאה) ואז מאשימים אותנו בהתנשאות ודורשים מאיתנו להתנצל. אני בזה לחבטות של הימין בנו, לא אתן להם להפוך אותי למרירה. אני מתנשאת על כל מי שמאפשר לביבי ושכמותו ללחוץ על כפתורי השנאה והפחד שלו ועיוור לראות שהם לא מנהיגים, שהם לא רק שאינם פועלים למענו, הם כל הזמן פוגעים בו ומזיקים לו. באופן אירוני (והנה הקטע הכי מתנשא בפוסט), ניצח בבחירות מי שלא מאמין שהמדינה צריכה לשפר את מצב האזרח באופן פעיל והפסידו כל אלה שלמרות הממשלה ימשיכו להילחם למען מי שחי פה.
* כמובן, רק במסגרת החוק, ואם אפשר לבקש שלא תרד לרמה של ישראל היום, למשל. ואל תצפו ממני להתנצל על מה שייכתב שם.
** ואף מילה על ביבי ונוני ועל זה שביבי ניסה להשתמש כטיעון בעובדה שנוני החליט להפסיק לסקר את המחאה ב2011, במשמרת שלו...
