שפיות כפריווילגיה

החיים לא השאירו לי זמן לכתוב לאחרונה. ניסיתי בעבר לנסח פוסטים עם מסר, וככה יצא לי לרוב, שיש תקווה, של מה עוד אפשר לעשות ואיך ואפילו לשלב בהם הומור, גם אם קצת ציני. אני לא בטוחה שאני מסוגלת לזה בימים אלה.

החיים בתקופה הזו מתאפיינים באשליה שאפשר לדעת מה קורה ולהשפיע. המידע הזורם באינטרנט חושף אותנו לדברים איומים שקורים מסביב. גם קודם שמענו על חלקם מעיתונאים, ידענו על רובם, עכשיו אנחנו יודעים הרבה יותר, נחשפים ליותר עוולות, וזה אמור היה לעזור לנו לפעול. היינו אמורים להיות מסוגלים לזעוק לשמיים כשאוכלוסיה אזרחית ממש כאן מעבר למחסום לא מקבלת מי שתיה ולא משנה מאיזו סיבה ואיפה הכשל. כשהמדינה שמתיימרת לפעול בשמנו מכניסה פליטים, רובם ניצולים של זוועות, למחנות שהחיים בהם לא נסבלים, וזו מטרתם המוצהרת. אבל בעיקר מה שקורה, לפחות לי, הוא שהפחד משתלט.

אני מפחדת שלא יהיו לי מים לתת למשפחה שלי לשתות. או שלא יהיה לי חשמל כדי לקרוא לעזרה. ואני מרגישה שגם מי שכבר מצליח לבקש עזרה למרבה הייאוש הרי לא מקבל אותה. כמה נסיונות בקשת עזרה של בני העם הסורי הגיעו לאוזניי ומה יכולתי לעשות למענם? 

לפני כמה שבועות חייל מג"ב על אזרחי התקיף צעיר ערבי שחזר ממשלוח בסופר שבו עבד, בצהרי היום בתל אביב. כשהגיעו השוטרים להתערב, הם היו בצד הלא נכון, הם הצטרפו להתקפה במקום למי שהיה זקוק להגנה. זה מזכיר בדיוק את הלוגיקה המעוותת כל כך של להתייחס לפליטים מוכי גורל כלאויבים מסוכנים. וגם את הניצולים שלנו, שבשם צדקתם וכאבם כביכול הקמנו את המדינה, אלו מהם שעוד בחיים, אנחנו מפקירים ולא דואגים לרווחתם. אי אפשר לפצות אותם על מה שעברו, אבל לפחות להקל עליהם ולדאוג לרווחתם?

זה מרגיש כמו מילכוד 22 כזה, שהדרך היחידה לשמור על שפיות היא לאבד מהאנושיות שלך, ואיזו מן שפיות זו ללא אנושיות בכלל? אני מנסה לשמור על השפיות שלי וגם על האנושיות שלי. איך זה נראה? חייבים להדחיק חלק מהדברים חלק מהזמן. למצוא זמן לחברים ומשפחה וקריירה, להשקיע בחיים טובים לילדים. אבל זה מרגיש לעיתים הזוי, הפער שנוצר בין החיים הפרטיים הדי טובים (יחסית) שיש לנו לבין המצב, מחוץ לבועה הזו.

באיזה ערב, כשלא נרדמתי, פחדתי שבמכוון יופסקו לנו המים או החשמל או שניהם. המחשבות רצו ואז נזכרתי שלמנהיג הנוכחי חשוב שנשאר חזקים מול אוייבנו, ולכן את המים הוא לא יפסיק לנו כנראה, הוא ישאיר אותנו בחיים. אני שואלת את עצמי אם השפיות שלנו חשובה לו או שהיא לא הכרחית למטרותיו. ומה לגבי האנושיות? ממנה מרגיש לי שלא אכפת לו שניפטר בכלל, הוא אפילו מעודד את זה בדרכיו וסגנונו. אנושיות רק עלולה לעמוד בדרכה של מדינה פשיסטית בהתהוות. את הפוסטים הקודמים כתבתי בידיים רועדות, הרגשתי חתרנית, מאז כבר נמתחו הגבולות, עד שקרה המקרה של אליאור עזריה ועוד אחרים. כבר לא חתרני או קונספירטיבי לשים לב למגמות המדאיגות, זה עיוורון מוחלט לא להבחין בכך.

במחשבה לאחור כשכיניתי את עצמי כאן דג רקק זה אמור היה ברובד מסוים לנכות אותי מאשמה, להדגיש שלא יכולתי לשנות את המצב. ואם על זה אני חושבת כנראה שיש כאן אשמה שמקננת. על שעוד יש לי מה לשתות ולאכול ואיפה לגור, גם אם קשה במצב הכלכלי והלא צודק חברתית וכו', לכל כך הרבה אחרים מסביב אין ועל זה שאני לא עוזרת להם אני מרגישה אשמה. והמדינה שאליה אני משתייכת, במקום שתדאג לחלשים וגם לחזקים, היא האשמה בהמון מהעוולות שעליהן אני שומעת. המנהיג שלנו לא מאמין בדמוקרטיה ומדגים בהצלחה רבה את כל הכשלים שלה. אבל זה שהפגנתי נגד דרכו לא עוזר לי מספיק להרגיש חפה מאשמה. וזה לא יגן עלי ביום שאזדקק לכך, ומי יודע לאן הדרך הזו מובילה? מפחיד לדמיין.

האם הפוסט הבודד הזה בבלוג השומם הזה אמור לעודד אותי או מישהו מכם? האם לפרסם את הפגיעות הזו שלי רק יסכן עוד את השפיות שלי? אין לי מושג, אבל לא נרדמתי והיתי חייבת לפרוק ואולי בכלל לא אפרסם את בליל המחשבות הזה.

***

כתבתי את הפוסט שלשום בלילה ושלחתי לשני חברים שעליהם חשבתי תוך כדי. הם עודדו אותי לפרסם הבוקר. בצהריים חזרתי לדירה ללא חשמל, הפסקה יזומה ללא הודעה מוקדמת בשכונה תל אביבית (עם ריכוז "שמאלני" גבוה?), פעם שניה שקורה כזה דבר בחודשים האחרונים, בקיסריה זה בטח לא קורה... אז כתבתי על הלפטופ שכמעט תמיד טעון אצלי ושקלתי לפרסם דווקא עכשיו עם חבילת הגלישה שבסמארטפון. או למצוא בית קפה עם חשמל ווויפי. מה שגורם לי שוב להרגיש פריווילגית כל כך. בינתיים החשמל חזר אז הנה בכל זאת הודעה בבקבוק מושלכת אל האוקינוס הגדול, מדג רקק לשאר הדגים והדגיגונים: “כיבו כאן את החשמל ושם את המים, יש לנו מה לעשות?”