אתמול היתה לי תחושה לא נעימה, זה הפריע לי לישון ולא הרפה. מה עשו לו שם, במשא ומתן הזה, שאליו נכנס עם מנדט להקים ממשלה, ויצא מושפל, בוגד בכל ערך שבשמו נבחר.
ולא שבחרתי בו, או חשבתי שהוא כזו מציאה בהכרח, עם מפלגת הגנרלים שלו, אבל כן היתי גאה בהישגים שלו, בבוחרים שלו, שהצליחו לא להיות שטופי מח ומעריצי ביבי, בתקופה הזו זה גם הישג לא מבוטל. ולרגע מסוים אפילו הרגשתי קצת חלק מקבוצה גדולה שמבינה שהוא מושחת, כבר לא קומץ קטן שמוחה בפתח תקוה, יותר מחצי מהציבור הבין שמדובר במושחת, למרות החינמון, השליטה בתקשורת, האלימות ברשת, אנשים הצליחו להבין מה קורה ולפעול יחד לשינוי.
אז דמיינתי מה קרה לו שם, וכל מה שהצלחתי לדמיין הוא עינוי מצמרר על ידי מאפיונרים. וזה מה שציירתי:
 |
| אני מוכן למשא ומתן הקואליציוני, הכניסו אותו |
חשבתי גם על סוריה ועל אסד. אנחנו עוד לא שם, אבל שם העריץ ניצח. הרס לאזרחים שרצו לחיות בדמוקרטיה את החיים, בלי למצמץ, ואיפה היה העולם? ואנחנו? כאב לנו, אבל לא הצלנו אותם. איך נדאג שזה לא יהיה גורל הילדים שלנו? אולי זה כן קצת בהשפעת הקורונה שגורמת לי לאגור אוכל ולדאוג מה יוליד יום, ממה נחיה ואיפה נגור ואיזה זכויות ישללו מאיתנו.
ואז עברתי מלרחם עליו ללכעוס עליו. על שהוא מפחד לקבל לידיו מדינה במשבר. מה, תחכה לימים טובים יותר שלה? הם לא יגיעו ככה. עכשיו אנחנו הכי צריכים אותך כדי להיפטר מהמושחת שמטביע אותנו. ששמח על המשבר הזה, רואה בו הזדמנות להתחמק ממשפט, להיאחז בכסא, פשוט מרתיח. אז ציירתי את זה:
 |
| את עכשיו חולה וחלשה. דווקא עכשיו היתי זקוקה לך |
נראה שזה לא יקרה לצערי אבל הוא לגמרי יכול, כבר מחר, למנות את מאיר כהן לסגן יו"ר הכנסת, לדאוג להביא להצבעה ממשלה צרה בראשותו, או לפחות חוק שימנע מנתניהו להקים ממשלה כנאשם (וגם מנאשמים מעתיד, זה חוק נהדר גם לא כפרסונלי), ומשהו שמגביל כהונה של ממשלת מעבר לא נבחרת. באמת לא ברור איך ולמה לא זה מה שיקרה. נשאר עם התהיות, וממשלת האסון המכהנת בזמן אסון ומחמירה אותו. נמשיך להניף את הדגל השחור מהמרפסות.
וזהו, דגית רקקית, לפחות קיבלה קצת זמן בבית ונזכרה שיש לה בלוג לתחזק...
