איך אנחנו לא יודעים לדחות סיפוקים, דורשים את החטופים עכשיו, כשלפחות חלקם עוד בחיים.
כך בחר לצייר אותנו ברק חירום בנאום שאולי הוא רקח לבד, אולי עם יועצי השלטון, זה די מתחבר לנראטיב שהם מנסים לייצר.
ואנחנו, החילונים, אולי השמאלנים, המוחים? דורשים אותם עכשיו, "את כולם עכשיו! בעסקה עכשיו!", את המתים לקבורה, את החיים לשיקום, להציל אותם, להפסיק את הסבל שלהם ושל המשפחות במיידי, כל שניה חשובה.
למה הקריאה שלנו היא עכשיו? כי מולנו אלוף המיסמוסים, המריחות, את הכסף אולי עוד נצליח לדרוש שיחזיר בחלקו, את הזמן שגנב לנו לא נוכל כבר לקבל. שניים ואולי שלושה עשורים מחיי שהוא מושך בחוטי ההרס שלו, כמעט כל חיי הבוגרים.
ועכשיו בהחלטה שקיבל לבד, כדיקטטור, ולא בצינורות שהיה אמור לפעול כראש ממשלת ישראל, עקף בקלות את שאריות הדמוקרטיה שניסינו להקים כאן, עכשיו את כולנו הוא שולח למקלטים, והוא מתחבא בבונקר אטומי של מקורב עשיר שבטח עמוס שמפניות ורודות וסיגרים. בטח לפעמים לוקח דקות לפתוח בקבוק חדש, להצית עוד סיגר, אבל הוא לא נהנתן, הוא לא שמאלן.
וגם שלום דרשנו עכשיו. ומאותן סיבות. ולא סתם בחרו ילד זעם לשיר יאללה, האנשים האלה עומדים עם הרגל על הצוואר שלנו ולא זזים, אז זה מה שנשיר, יאללה ונזעק עכשיו!
