יום חמישי, 30 באוקטובר 2014

דגל שחור מול עיניים עצומות

אתחיל בתיאור המגמה שזיהיתי בזמן האחרון, בכמה מקרים כבר: אדם (ובתנאי שהוא ערבי) מבצע פשע אלים באנשים אחרים (יהודים) ובמקום לעצור אותו ולהביאו בפני שופט מאתרים אותו ופשוט מחסלים אותו. מדווחים על כך בתקשורת, לא בלי ציטוטים שלו ש"מוכיחים" את אשמתו (הגרשיים מכוונות, מי יודע למה אמר מה שאמר, אם תחת איומים או בשפיות תקינה בכלל) וביחד עם ציטוטים של גורמים עוינים המשבחים את פעולתו. מדווחים כי לא היתה ברירה וכי הנאשם התנגד למעצר. ועוברים לסדר היום.

אין אצלנו עדיין עונש מוות כמו במדינות מסוימות בארצות הברית, ובעיניי טוב שכך. גם נידונים למוות במדינות שבהם העונש הזה קיים זוכים להליך כלשהו, סנגוריה, כאלה דברים. פעם עוד היה דיון ציבורי על החיסול הממוקד, הקיץ התחושה היתה שהסיכול כבר אינו ממוקד בכלל. ועכשיו המגמה שתיארתי, בשגרה. וכבר ראינו באיזו קלות טוענים להתנגדות למעצר כשעצרו באלימות את דפני ליף בקיץ 2012. והתברר מאז כבר במשפט מה שידענו, ששום התנגדות ושום אלימות מהכיוון שלה, רק מצד השוטרים שגם פצעו לה את היד.

אני בכוונה לא מציינת באיזה מקרה מסוים מדובר, אבל לא היתי קוראת לזה מגמה אם לא היתי יכולה לשלוף שלוש דוגמאות מהזמן האחרון. ולא רוצה בעצמי לעשות משפט שדה לשוטר שהיה מעורב שם (או להיכנס לנעליהם של חיילי צה"ל שאני באמת לא יודעת כיצד היתי נוהגת במקום חלקם ורק מודה על שלא קראו לי לשירות מילואים בשלל מבצעי הקיץ החמים), יתכן ובמקרה כזה או אחר באמת לא היתה ברירה וזה לא חלק מהמגמה המדאיגה. כל אדם והמצפון שלו יצטרך להתמודד ולבדוק את עצמו. אבל זה מתחיל להיות חשוד מבחינה סטטיסטית ואי אפשר שזה ימשיך ויחזור על עצמו. עדים מספרים שחיג'אזי, אשר לכאורה (וכמה חשוב ולא מקפידים די להוסיף את המילה הזו) ניסה להתנקש ביהודה גליק, ברח לגג הבית בו שהה כשהגיעו "לעצור" אותו, שם נורה למוות באמצעות עשרות כדורים מ-20 שוטרים שונים. האם לאחר מקרה כזה זוכה הנאשם למשפט בדיעבד או שזה מסתכם בתחקיר פנימי וקצר? הרי חייו של אדם נלקחו ממנו, ולא משנה מי הוא ובמה נאשם.

כן, אני זועקת על חייו של אדם שנלקחו אפילו אם היה הרוצח המתועב ביותר כי עדיין הגיע לו שתחול עליו חזקת החפות, אבל לא רק עליו. אני דואגת כי זה נעשה בשמי, בשם המדינה שעל החוק בה אאבק לשמור ושטעונת לעשות צדק בשמי אבל נראה שכבר אינה מכבדת את עיקרון השיוויון בפני החוק. אני כואבת על נפשתויהם של המעורבים, שכבר לא מבחינים (לכאורה) בין הפקודה הבלתי חוקית הזאת, שמעליה מתנוסס דגל שחור, לבין כל הפקודות הבלתי חוקיות שהם מקבלים בשגרה. אני מוטרדת מהמסר שמקבלים האזרחים, הילדים שלנו, מקהות החושים הקולקטיבית ומההתקרנפות. האם פרשת קו 300 היתה מקבלת כזה ענין ציבורי היום? האם אנחנו מחנכים ילדים שלא מבינים את הלקח שהפקנו מהטבח בכפר קאסם? ח"כ אחמד טיבי חזר מזועזע משיחה עם תלמידי הריאלי בחיפה וצייץ כמה ציוצים בנושא מחשבון הטוויטר שלו, צירפתי אחד לדוגמא.

התלמידים בריאלי בחיפה נוטים להאשים את הנטבחים שהפרו הוראה במקום את החיילים שלא הפרו הוראה בלתי חוקית בעליל

חשוב שנשים לב למגמות המדאיגות ונתעורר וניזכר בדגלים השחורים כשהם מתנופפים מולנו. שלא נסתפק בדיווחים המסולפים (ואם יש לכם אפשרות להשפיע על מעט העיתונאים האמיתיים שעוד פועלים בינינו בקשו בשמי שלא ידווחו ככה את מה שה"הסברה" מאכילה אותם). הגיע הזמן לשאול שאלות קשות וכואבות ולהטיל ספק, לדעת ולהפיץ עוד עובדות. למשל את הפוסט החשוב הזה שבו מובאות עובדות מהותיות על עוד מקרה נורא שבו שילמו בחייהן כבר שתי חפות מפשע, אחת מהן תינוקת, והצטרפו למעגל הכאב האינסופי והבלתי נסבל. הבלוג שבקישור מומלץ ואני מודה לכותב שלו על שעזר לי לשים לב לתופעות כאלו והביא לידיי גם נתונים נוספים שעזרו בכתיבת הפוסט הנכחי.

 כואב לכתוב את הפוסט הזה, כואב להרגיש שזה המצב. אני מעדיפה לכתוב אופטימי וחיובי ועוצמתי יותר, כמו שאני מעדיפה להגיע להפגנות. אבל גם להפגנות לפעמים אתה מגיע מדוכא ומרוקן ואפילו מפוחד ואפילו בצדק. וזה שוב די ככה והמגמה הזו מדאיגה והיתי חייבת לשתף אתכם. אני לא נוהגת להפיץ את הביטאון הממשלתי הזה (ובטח לא את הלוגו) אבל טל שניידר (שגם הפלוג שלה כמובן מומלץ ביותר) צייצה את התמונה הזו שמדגימה את השיבוש שנעשה בביטוי הזה של מה בלתי חוקי בעליל, את הזילות שלו שנועדה להשכיח מאיתנו את המשמעות של הביטוי במקור.


ציוץ של טל שניידר. ולמה בכלל צריך לחוקק חוק חדש כשברור שה"עיתון" הזה וההתנהלות שלו כבר עוברים על חוקים קיימים?







יום שבת, 25 באוקטובר 2014

רוצים צדק! לא צדקה או צדקנות

 גם ככה אנשים בארץ מרגישים יותר מידי בנוח לרדת לך לחיים, לשאול כמה שכירות אתה משלם, כמה אתה משתכר, למה הילד שלך עם חולצה קצרה או אם הוא נושם שם בתוך המנשא. אם כתוצאה מהמחאה אנשים ירגישו עוד יותר נוח להעיר את ההערות שלהם על ההתנהלות הכלכלית והבחירות שעשית, כי איך אתה בא בדרישות ואח"כ, למשל, קונה מערכת תופים, זה יהיה נורא בעיניי. זה מצריך פוסט בפני עצמו אבל הפרדוקס של שלטון הביביזם (כותבת ככה כי לא מדובר רק באיש עצמו, יש סביבו שותפים לדרך לא פחות גרועים) הוא שככל שהוא מחליש ופוגע בעם כך העם בוחר בו ובדרכו עוד יותר. מתוך בורות, ופחד וחולשה. תחשבו למי הוא מכוון בנאומים הרדודים המלווים בציורי ילדים ואיך הבוחרים שלו כבר לא צריכים מצע ויותר מידי מהם אולי אפילו לא הכי יודעים מה זה. לכן אני בוחרת להזהיר מכך שכל פילוג בינינו ובמיוחד השיפוטיות כלפי המוחים, משרת את השלטון הנוראי שלנו. כבר כתבתי בעבר שאני אלרגית לבחירות כלכליות שהן כאן מיינסטרים. הזכרתי את עניין החתונות אבל זה אפילו מחמיר כשמדובר בגידול ילדים, הקיבעון הזה של נדלן צמוד קרקע ושני רכבים, וצריכה-כפיצוי-על-העדרות-שהכרחית-בשביל-אותה-הצריכה-עצמה.

לא מצאתי ביוטיוב אבל יש קטע שקריימר עושה כזה מערכון בסיינפלד, משהו כזה: "בימינו אנשים לא מפנים את הדרך לאמבולנס. הם אומרים, התקף לב? הית צריך לחשוב על זה כשאכלת את כל האוכל השמן הזה!..." אז זה מהניינטיז אבל מתאים גם כאן. ערבות הדדית לא הולכת טוב עם שיפוטיות. וזה מה שאני שומעת כשאומרים דברים בסגנון, הם בחרו למחות אז אפשר לשפוט אותם. אז קודם כל, אני מצהירה לגבי עצמי ומכירה המונים כמוני, מחינו על חוסר צדק! לא רק כלפינו, אי צדק כולל, ושפוגע במיוחד בחלשים מאיתנו שכבר אין באפשרותם לזעוק יותר. אחת העוצמות של המחאה היתה שאנשים גילו שזה לא רק אצלם כי בחרו להיות עובדים סוציאלים, או זה לא רק הם שהמערכת כיוונה אותם למגמת חשמלאות, זה כולם, האי-שוויון פה רק מחמיר ומחמיר וזו סיבה להתאחד ולהילחם יחד. ושמחתי לראות גם מוחים שהם בעלי דירות או משכורות גבוהות. גם הם היו רוצים מדינת רווחה לילדים ולנכדים ולעצמם כשיזדקנו. אין פרופיל של מי שמותר או אסור לו לדרוש שייעשה צדק!

פעם זה מילקי, פעם זה קוטג', אבל לא דרשנו עוד סושי לעשן ברוטשילד, זעקנו על אי צדק ואל תתנו להם לכשכש לנו בזנב ככה! ויקי קנפו ואחרים הבינו את המצב עוד בקדנציה הראשונה, זכור לי במעומעם שהיא ספגה מהכיוון של ביבי איזו ביקורת על זה שיש לה כסף לצבע בשיער. גם ליברמן העיר בתחילת המחאה איזו הערה על זה שהוא רואה שהמסעדות מלאות אז כנראה שהמצב טוב. זה מרתיח כל כך וכל מה שנשאר לי לענות הוא: אז מה?! אנחנו לא נבחר בין בריאות לתרבות, לתנועה, לאויר נקי, לאוכל, לתרופות למקלחת חמה למצעים נקיים לביטחון ובין פנאי בזמן שאתם מפריטים את המדינה, גונבים לנו את משאבי הטבע, מבודדים אותנו משאר העולם, ומחוללים פה נזק אינסופי. ואולי בגלל זה בחרו במילקי כדי לנסות להגחיך את המחאה הצודקת שלנו (סליחה, מי בכלל אוכל את הדבר הצמיגי הטעון סוכר לבן ועוד קראפ הזה?) ואם זה יצליח להם זה יהיה באמת נורא בעיניי.


חלק מהמוטיבציה לפוסט היא דיונים בטוויטר בנושא וזה גרם לי לחשוב על זה שהחיים שלנו הם כאלה שאתה יכול לקרוא ציוץ של מישהו שמתלונן שחיכה הרבה זמן במענה קולי של חברת חשמל (ובצדק!) ולצידו ציוץ של פארה בייקר העזתית בת ה16 שלה אין חשמל כבר שבוע. פעם גם קראתי ציוץ של מישהו שנוזף בכאלה שמצייצים תמונות של התבשילים המפוארים שלהם כי יש כאלה שאין להם מה לאכול. וזו אולי בדיוק הנקודה. אני לא רוצה להיגרר לעולם שבו בשם הקורקטיות לא לגיטימי להתלונן על בדידות, כי יש לך קורת גג, או לא לגיטימי לשאוף לעשות אומנות כי לאחרים בכלל אין זמן פנוי. אם ככה השלטון הזה ידחוף אותנו לחיים בסגנון 1984 זה יהיה ממש נורא בעיניי.

לא חסר לי על מה למתוח ביקורת על תרבות הצריכה, על ההתנהלות חסרת האחריות של האזרחים, אבל יש איזה איזון עדין בין דיון ערכי וגם פרקטי של איך ראוי להתנהל לבין לשפוט כל מי שלפי דעתנו (ומה אנחנו יודעים, בעצם?) לא מתנהל כראוי. אז איפשהו במסגרת האיזון העדין הזה אני היתי מציעה שקודם כל נדרוש עוד תקציבים לחינוך ושנשלב שם חינוך לאחריות כלכלית ולצניעות. אפשר לנסות לתת דוגמא אישית ובמקומות שהצלחת להיות חסכן להיות גאה בכך ולא לנסות להסוות את זה. בהתנהלות מול גורמים רשמיים לחפש יותר פתרונות לפי הספר ופחות קומבינות (עוד נושא לפוסט שלם). יותר מידי הסכמנו שהמערכת הציבורית תהיה בלתי אפשרית ובתנאי שאנחנו נצליח להסתדר איתה . אנחנו רוצים מדינת רווחה הוגנת לכולם, לא כזאת שצריך להתקמבן בה. ובעיקר להיות יותר סובלניים כלפי מי שסוטה מהמיינסטרים שאצלנו הוא נורא מקובע. המיינסטרים  מכתיב איזו עגלה יקרה או חתונה תבניתית או לצפות בתוכנית טלויזיה מסוימת או חופשה שנתית דווקא בחו"ל? אז לא, לא, לא ולא. לסרב באומץ ובגאווה ולקוות שיקבלו ואולי אפילו יצטרפו.

זהו, יצא טיפה ארוך ומבולגן, אבל, מה אתם שופטים אותי? אני רק דג רקק קטן והיפסטר שבקושי מוצאת זמן לכתוב...

יום שישי, 8 באוגוסט 2014

נשים תופסות פיקוד בקול ובשיר


נשות כל העולם קחו פיקוד כבר
כי אם לא העולם יבוא אל קיצו
וזה לא יקח זמן רב

תרגמתי פעם את השיר הזה בראש ושרתי אותו לעצמי כמנטרה. הוא מאוד מתאים כמנטרה, חוזר על המסר החזק הזה שכאישה לשיר אותו נשמע כמעט מתנשא. אלא שלתפוס פיקוד זו לא רק זכות, זו חובה של כל אדם אחראי שיכול להשפיע על הכיוון שאליו בני האדם הולכים להתקדם. אנחנו לא יכולים ולא יכולות להרשות לעצמנו לא לתפוס פיקוד, לא לנווט את הסירה שבה כולנו מפליגים לחוף מבטחים והגיע הזמן שנשמיע את קולנו, או יותר נכון, קולותינו, אין לנו קול אחד ויחיד.


נשות כל העולם
women of the world
ג'ים אורורק

ולא שאין בין הנשים גם כאלו שמסוכן לאפשר להן לתפוס פיקוד, התוודענו לכמה מהן היטב לאחרונה, אבל כשקולן של נשים יישמע יותר זה ישפיע לטובה על הכיוון הקולקטיבי שאליו נלך. אני גם לא רוצה להיכנס לניתוח של נשים עושות שלום באופן טבעי יותר וגברים הם גנרלים, אני רוצה להגיד משהו כללי יותר מזה. והמסר הפעם יועבר בעזרת נשים (ומעט גברים) שהשמיעו קולן - בשיר. הראשונה, חוה אלברשטיין, שבשיר הזה שמילותיו לקוחות מתהילים, עזרה לי לשמור על שפיותי בימי המלחמה הזו (שהלואי ונגמרה? *), גם עליו חזרתי בלב כמנטרה, גם הוא מתאים ביותר לשמש ככזו, הוא אינסופי...

מי האיש החפץ חיים,
אוהב ימים
אוהב ימים לראות טוב.

נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מירמה
סור מרע, עשה טוב
בקש שלום ורדפהו.



מי האיש - חוה אלברשטיין

לפני כשלוש שנים, השתתפתי באירוע שירת נשים שהתקיים כמחאה על הדרת הנשים באופן כללי ועל תופעה מדאיגה שצמחה באותו זמן כאשר בשם היהדות ניסו כמה גברים להשתיק (באופן מילולי ממש) את קולן של נשים. האירוע תועד וניתן עדיין לראות את התמונות בקישור שבתחתית התמונה מטה, וגם השירון של האירוע כרגע עוד זמין ברשת.


ככה לא נראית ערווה 2011

ברוח אותו האירוע עלה לי רעיון לקיים שירת נשים כזו בהפגנות באופן כללי ובזאת המתוכננת לשבת הקרובה (שבינתיים לא ברור אם בכלל תתקיים**) בפרט. הכנתי מין שירון *** מתאים עם השירים שבפוסט הזה (ועוד שמצורפים לעמוד השירון). לא תיאמתי את זה עם מארגני ההפגנה או עם המשטרה וגם לא ביררתי לגבי הזכויות של השירים (וסליחה על שרצחתי חלק מהם כשנאלצתי לקצר אותם) אבל חשבתי שיהיה נחמד לתפוס איזו פינה בתחילת ההפגנה ולשיר ביחד (גם גברים מוזמנים).


מה למדת בגן היום
אני מרגישה צורך להזכיר את ההפגנה נגד המלחמה האחרונה במוצ"ש בהבימה, שממנה לצערי נעדרתי (גם אני לא כמו שאני אומרת ונשארתי בבית...), ושבה נעצרו באלימות 17 מפגינים שוחרי שלום. חשוב לדעת ולהפיץ את מה שהיה שם, עדות של אחד המפגינים בקישור. המפגינים צעקו "דמוקרטיה" אבל אולי אנחנו צריכים איזה שיר שיעביר את המסר הזה, לפעמים הבאות שצפויות באופן מצער רק להתרבות.

גם אני לא כמו שאני אומרת... בלפור 7 - עמיר לב


אם הרעיון נשמע לכן ולכם ובא לכם או לכן להודיע על האירוע באיוונט פייסבוקי או גוגל פלוסי אני אשמח מאוד ואקשר אליו מכאן. ואם לא יצא כל הענין הזה של השירה הנשית המשותתפת אז לפחות הכנתי פלייליסט להיכנס לאוירה לקראת ההפגנה... הפעם איתגרתי את ההכרה שאני דג רקק וניסיתי ליזום פעולה. מצד שני הדרך הקלושה שבחרתי מתאימה ביותר לדג רקק. אם תדפיסו את השירון, אולי אפשר יהיה לעטוף איתו דגים בשלב מסוים.



אתה פלא - חוה אלברשטיין





* ראש הממשלה הרי כבר די הודיע שהמלחמה לא תסתסיים לעולם, שאנחנו מוזמנים לעבור למצב לחימה תמידי (וכבר היינו במצב חירום לאומי קודם). וזה כמובן לא בסתירה לזה שהודאה בכך שזו היתה מלחמה עוד לא הגיעה בכלל!...

** באופן תמוה הגופים המארגנים ירשו לעצמם למחות על המלחמה רק בתנאי שהיא כבר תסתיים...

*** יש גם גרסה להדפסה של השירון אבל הסתבכתי עם האתגר הטכנולוגי של להעלות לכאן פידיאף... אז אם מישהו מתנדב לפרסם אצלו אשמח להוסיף את הקישור בדיעבד בהערות...











יום שבת, 26 ביולי 2014

מתי בעצם לא היתה פה מלחמה?

היו לי כמה פוסטים אחרים בקנה אבל אז הגיעה המלחמה הזאת, והכתיבה את הנושא של הפוסט. היתי רוצה להיות מסוגלת לכתוב כאן בלי חשבון ובשמי הפרטי את דעותיי ה"סמולניות" אבל האמת שכבר הרבה זמן שאני מרגישה ששמאלנים אצלנו הם נרדפים ושזו לא אופציה עבורי. הערצתי אחרים סביבי שכן מצליחים להחשף בשמם ובדעותיהם והרגשתי שזה איזה רובד באישיות שלי, איזו מורכבות פרטית שלי. עכשיו זה מרגיש אחרת, הרדיפה קיבלה עוצמות חדשות וחזקות.

יתכן שבכך שאני לא נחשפת בשמי אני מאפשרת להם (לצל של האריות, או מי שזה לא יהיה) לנצח. אני מרגישה גם צורך להתנצל בפני אחרים שלא נהנים מהפריבילגיה הזאת. מצד שני ככה אני מצליחה בכל זאת לכתוב ולהשמיע קול ואת הדעות שלי (אפילו ככה קשה לי). וכשיחליטו לחשוף את זהותי, זה יהיה כנראה כשנילקח מכאן כולנו לחינוך מחדש, אולי אחווה אפילו איזו הקלה מכך שהסוד נחשף... בכל אופן, עדיין בעילום שם, אבל הפעם בחרתי לשתף בדברים דווקא די אישיים.


לפני כמה שנים, כשאמא שלי עוד בכלל לא היתה סבתא, ניסיתי מאוד לעודד אותה ללכת לטיפול. גם הקשיתי עליה עם כל מיני שאלות על העבר שלה ושלנו ועימתתי אותה עם כל מיני התנהגויות שלה ודברים שקרו. באותה תקופה היא גרמה לי להרגיש שאני בת נוראית, שאני כנראה לא אוהבת אותה כמו שאר האחים שלי כי רק אני מקשה עליה ככה והם לא אומרים שום דבר אז כנראה שהבעיה אצלי.

פעם ניסיתי להסביר לה שאני בסך הכל רוצה שיהיה לה טוב, כי אני אוהבת אותה. אני רוצה להשמיע את הביקורת שלי כי אני מאמינה שזה יועיל לה, כי אני חושבת באמת שזה לטובתה. יכולתי לבחור להצטרף להדחקה שלה ולא לראות את כל הבעיות, או לשמור בלב את כל מה שלא בסדר בעיניי ולשמר את השגרה. זה לא מה שאני רוצה בשבילי אבל זה גם לא מה שאני רוצה בשבילה.

בטוחה שכבר הבנתם מה המשל, איך זה קשור למלחמה הזאת ול"מצב", ואני לא הראשונה לכתוב את זה אבל חשוב מאוד להדגיש את זה, שוב ושוב ושוב. לאהוב את המדינה זה לא לקבל את הבעיות שלה בעיוורון, בדיוק להיפך. זה לבקר אותה, זה להילחם על מה שנכון עבורה, למחות כשצריך. להאמין שהיא מוסגלת ליותר, לשאוף לטוב יותר בשבילה ולצפות לכך ממנה.

השמאלנים שמועלים עכשיו על המוקד הם הפטריוטים והבריונים העטופים בדגלים ומנסים לסתום פיות, הם הזיוף הכי גדול. המיליטנטים שמשכרים אותה בעוצמתה ויודעים רק הרס, לא יהיו שם להחזיק לה את השיער כשתכרע להקיא. הם מתחפשים לאוהבי המדינה האמיתיים והיחידים אבל הם המחריבים אותה.

מחר בערב אצטרף אל המוחים האמיצים בכיכר. חשוב לעשות את זה אפילו רק כדי להבטיח שאפשר יהיה להמשיך לעשות את זה. מרתיחיחם אותי אלו שקוראים לא למחות בזמן מלחמה. וחוץ מזה, מתי לא היתה פה מלחמה? ואני רק דג רקק, בלי שם, מנסה להשמיע קול קטן בין כל הטילים וההרס.

יום שבת, 29 במרץ 2014

מחשבות על פוסטים שכבר עטפו איתם את הדגים

אני דווקא בעד סולידיות, וזה מתחבר לי הרבה יותר לערכים של סוציאליזם מאשר קפיטליזם, הבנה שהמשאבים צריכים להספיק לכולם ושאיפה לצניעות וגם עידוד תשתיות ציבוריות שיאפשרו חיים צנועים שכוללים למשל נסיעה באופניים או בתחבורה ציבורית.

למה כתבתי דווקא? בתגובה לפוסט הזה של הסולידית (כן, רק עכשיו קראתי, נו, שלג דאשתקד וזה...) אז שוב, גם אני בעד חיים צנועים, לא הלכתי רחוק כמוה עד שאוותר על אירוע שאליו מזמינים אותי או אגיע ללא השיק המצופה ממני (ואני פתוחה להצעות בנושא הזה שהוא באמת לא פתור עבורי), אני בוחרת ליהנות עם חבריי החוגגים בדרכם אבל לא מסתירה מהם שהיא לא לרוחי (לא במהלך האירוע, כן?...), החל מעירוב גורמי דת, דרך חגיגה פזרנית עם הוצאות מוגזמות עד גיחוך ועד לטעם הרע של בחירת הלבוש (למשל שמלות קצפת) האיפור המוגזם וכו'.

הפוסט המדובר והכותבת שלו בעיניי בעיקר חסרים ענווה, בדומה לפוסט הזה של ענת קם (שדווקא הספקתי לקרוא בזמנו ועכשיו גיליתי שהוסר) שבמקום לכתוב איזה מזל היה לי שלא חויתי עדיין עוני מחפיר או הטרדות חמורות (דגש על ה עדיין, ואני מקווה שכך יהיה, להן ולכולנו) ובמקום להילחם ברוח המהפכה שלנו על עתיד טוב יותר, הוגן יותר, בטוח יותר לכולם, הן בחרו להטיף ולהניח שמי שלא זכה להיות במצב הזה כנראה אשם בכך שלא נהג כמותן.

קצת לפני שקראתי את הפוסט ההוא של קם היתה לי מחשבה, שניסחתי כציוץ, שבסופו של דבר בחרתי לצנזר מראש בדיוק בגלל שהיה עלול להשתמע אחרת, בסגנון: "כוח העל שלי הוא אנטיפתיות להטרדות במרחב הציבורי, עובד כל פעם מחדש" (לא בדקתי כמה תוים, אבל משהו כזה). ואני לא מתכוונת רק למטרידים מגדרית או מינית אלא גם מחלקי פלאיירים ואפילו מוכרים בחנות שמנסים להתלבש עלי כקונה. לפעמים התעלמות (בגבולות הנימוס, אם יש כזה דבר), הקפדה על קשר עין ותשומת לב מינימליים, עשויים לעשות פלאים. הדגש הוא על ה לפעמים. לפעמים לא. ואם מישהי או מישהו פעלו כמוני או אחרת והיה להם פחות מזל, לא היתי רוצה שייפגעו מהערה כזו שלי.

וחוץ מזה, הי, נעלמתי קצת, ילדה, עבודה, קרו לי החיים... מקווה להזדמנויות לספר לכם עוד...