גם ככה אנשים בארץ מרגישים יותר מידי בנוח לרדת לך לחיים, לשאול כמה שכירות אתה משלם, כמה אתה משתכר, למה הילד שלך עם חולצה קצרה או אם הוא נושם שם בתוך המנשא. אם כתוצאה מהמחאה אנשים ירגישו עוד יותר נוח להעיר את ההערות שלהם על ההתנהלות הכלכלית והבחירות שעשית, כי איך אתה בא בדרישות ואח"כ, למשל, קונה מערכת תופים, זה יהיה נורא בעיניי. זה מצריך פוסט בפני עצמו אבל הפרדוקס של שלטון הביביזם (כותבת ככה כי לא מדובר רק באיש עצמו, יש סביבו שותפים לדרך לא פחות גרועים) הוא שככל שהוא מחליש ופוגע בעם כך העם בוחר בו ובדרכו עוד יותר. מתוך בורות, ופחד וחולשה. תחשבו למי הוא מכוון בנאומים הרדודים המלווים בציורי ילדים ואיך הבוחרים שלו כבר לא צריכים מצע ויותר מידי מהם אולי אפילו לא הכי יודעים מה זה. לכן אני בוחרת להזהיר מכך שכל פילוג בינינו ובמיוחד השיפוטיות כלפי המוחים, משרת את השלטון הנוראי שלנו. כבר כתבתי בעבר שאני אלרגית לבחירות כלכליות שהן כאן מיינסטרים. הזכרתי את עניין החתונות אבל זה אפילו מחמיר כשמדובר בגידול ילדים, הקיבעון הזה של נדלן צמוד קרקע ושני רכבים, וצריכה-כפיצוי-על-העדרות-שהכרחית-בשביל-אותה-הצריכה-עצמה.
לא מצאתי ביוטיוב אבל יש קטע שקריימר עושה כזה מערכון בסיינפלד, משהו כזה: "בימינו אנשים לא מפנים את הדרך לאמבולנס. הם אומרים, התקף לב? הית צריך לחשוב על זה כשאכלת את כל האוכל השמן הזה!..." אז זה מהניינטיז אבל מתאים גם כאן. ערבות הדדית לא הולכת טוב עם שיפוטיות. וזה מה שאני שומעת כשאומרים דברים בסגנון, הם בחרו למחות אז אפשר לשפוט אותם. אז קודם כל, אני מצהירה לגבי עצמי ומכירה המונים כמוני, מחינו על חוסר צדק! לא רק כלפינו, אי צדק כולל, ושפוגע במיוחד בחלשים מאיתנו שכבר אין באפשרותם לזעוק יותר. אחת העוצמות של המחאה היתה שאנשים גילו שזה לא רק אצלם כי בחרו להיות עובדים סוציאלים, או זה לא רק הם שהמערכת כיוונה אותם למגמת חשמלאות, זה כולם, האי-שוויון פה רק מחמיר ומחמיר וזו סיבה להתאחד ולהילחם יחד. ושמחתי לראות גם מוחים שהם בעלי דירות או משכורות גבוהות. גם הם היו רוצים מדינת רווחה לילדים ולנכדים ולעצמם כשיזדקנו. אין פרופיל של מי שמותר או אסור לו לדרוש שייעשה צדק!
פעם זה מילקי, פעם זה קוטג', אבל לא דרשנו עוד סושי לעשן ברוטשילד, זעקנו על אי צדק ואל תתנו להם לכשכש לנו בזנב ככה! ויקי קנפו ואחרים הבינו את המצב עוד בקדנציה הראשונה, זכור לי במעומעם שהיא ספגה מהכיוון של ביבי איזו ביקורת על זה שיש לה כסף לצבע בשיער. גם ליברמן העיר בתחילת המחאה איזו הערה על זה שהוא רואה שהמסעדות מלאות אז כנראה שהמצב טוב. זה מרתיח כל כך וכל מה שנשאר לי לענות הוא: אז מה?! אנחנו לא נבחר בין בריאות לתרבות, לתנועה, לאויר נקי, לאוכל, לתרופות למקלחת חמה למצעים נקיים לביטחון ובין פנאי בזמן שאתם מפריטים את המדינה, גונבים לנו את משאבי הטבע, מבודדים אותנו משאר העולם, ומחוללים פה נזק אינסופי. ואולי בגלל זה בחרו במילקי כדי לנסות להגחיך את המחאה הצודקת שלנו (סליחה, מי בכלל אוכל את הדבר הצמיגי הטעון סוכר לבן ועוד קראפ הזה?) ואם זה יצליח להם זה יהיה באמת נורא בעיניי.
חלק מהמוטיבציה לפוסט היא דיונים בטוויטר בנושא וזה גרם לי לחשוב על זה שהחיים שלנו הם כאלה שאתה יכול לקרוא ציוץ של מישהו שמתלונן שחיכה הרבה זמן במענה קולי של חברת חשמל (ובצדק!) ולצידו ציוץ של פארה בייקר העזתית בת ה16 שלה אין חשמל כבר שבוע. פעם גם קראתי ציוץ של מישהו שנוזף בכאלה שמצייצים תמונות של התבשילים המפוארים שלהם כי יש כאלה שאין להם מה לאכול. וזו אולי בדיוק הנקודה. אני לא רוצה להיגרר לעולם שבו בשם הקורקטיות לא לגיטימי להתלונן על בדידות, כי יש לך קורת גג, או לא לגיטימי לשאוף לעשות אומנות כי לאחרים בכלל אין זמן פנוי. אם ככה השלטון הזה ידחוף אותנו לחיים בסגנון 1984 זה יהיה ממש נורא בעיניי.
לא חסר לי על מה למתוח ביקורת על תרבות הצריכה, על ההתנהלות חסרת האחריות של האזרחים, אבל יש איזה איזון עדין בין דיון ערכי וגם פרקטי של איך ראוי להתנהל לבין לשפוט כל מי שלפי דעתנו (ומה אנחנו יודעים, בעצם?) לא מתנהל כראוי. אז איפשהו במסגרת האיזון העדין הזה אני היתי מציעה שקודם כל נדרוש עוד תקציבים לחינוך ושנשלב שם חינוך לאחריות כלכלית ולצניעות. אפשר לנסות לתת דוגמא אישית ובמקומות שהצלחת להיות חסכן להיות גאה בכך ולא לנסות להסוות את זה. בהתנהלות מול גורמים רשמיים לחפש יותר פתרונות לפי הספר ופחות קומבינות (עוד נושא לפוסט שלם). יותר מידי הסכמנו שהמערכת הציבורית תהיה בלתי אפשרית ובתנאי שאנחנו נצליח להסתדר איתה . אנחנו רוצים מדינת רווחה הוגנת לכולם, לא כזאת שצריך להתקמבן בה. ובעיקר להיות יותר סובלניים כלפי מי שסוטה מהמיינסטרים שאצלנו הוא נורא מקובע. המיינסטרים מכתיב איזו עגלה יקרה או חתונה תבניתית או לצפות בתוכנית טלויזיה מסוימת או חופשה שנתית דווקא בחו"ל? אז לא, לא, לא ולא. לסרב באומץ ובגאווה ולקוות שיקבלו ואולי אפילו יצטרפו.
זהו, יצא טיפה ארוך ומבולגן, אבל, מה אתם שופטים אותי? אני רק דג רקק קטן והיפסטר שבקושי מוצאת זמן לכתוב...
לא מצאתי ביוטיוב אבל יש קטע שקריימר עושה כזה מערכון בסיינפלד, משהו כזה: "בימינו אנשים לא מפנים את הדרך לאמבולנס. הם אומרים, התקף לב? הית צריך לחשוב על זה כשאכלת את כל האוכל השמן הזה!..." אז זה מהניינטיז אבל מתאים גם כאן. ערבות הדדית לא הולכת טוב עם שיפוטיות. וזה מה שאני שומעת כשאומרים דברים בסגנון, הם בחרו למחות אז אפשר לשפוט אותם. אז קודם כל, אני מצהירה לגבי עצמי ומכירה המונים כמוני, מחינו על חוסר צדק! לא רק כלפינו, אי צדק כולל, ושפוגע במיוחד בחלשים מאיתנו שכבר אין באפשרותם לזעוק יותר. אחת העוצמות של המחאה היתה שאנשים גילו שזה לא רק אצלם כי בחרו להיות עובדים סוציאלים, או זה לא רק הם שהמערכת כיוונה אותם למגמת חשמלאות, זה כולם, האי-שוויון פה רק מחמיר ומחמיר וזו סיבה להתאחד ולהילחם יחד. ושמחתי לראות גם מוחים שהם בעלי דירות או משכורות גבוהות. גם הם היו רוצים מדינת רווחה לילדים ולנכדים ולעצמם כשיזדקנו. אין פרופיל של מי שמותר או אסור לו לדרוש שייעשה צדק!
פעם זה מילקי, פעם זה קוטג', אבל לא דרשנו עוד סושי לעשן ברוטשילד, זעקנו על אי צדק ואל תתנו להם לכשכש לנו בזנב ככה! ויקי קנפו ואחרים הבינו את המצב עוד בקדנציה הראשונה, זכור לי במעומעם שהיא ספגה מהכיוון של ביבי איזו ביקורת על זה שיש לה כסף לצבע בשיער. גם ליברמן העיר בתחילת המחאה איזו הערה על זה שהוא רואה שהמסעדות מלאות אז כנראה שהמצב טוב. זה מרתיח כל כך וכל מה שנשאר לי לענות הוא: אז מה?! אנחנו לא נבחר בין בריאות לתרבות, לתנועה, לאויר נקי, לאוכל, לתרופות למקלחת חמה למצעים נקיים לביטחון ובין פנאי בזמן שאתם מפריטים את המדינה, גונבים לנו את משאבי הטבע, מבודדים אותנו משאר העולם, ומחוללים פה נזק אינסופי. ואולי בגלל זה בחרו במילקי כדי לנסות להגחיך את המחאה הצודקת שלנו (סליחה, מי בכלל אוכל את הדבר הצמיגי הטעון סוכר לבן ועוד קראפ הזה?) ואם זה יצליח להם זה יהיה באמת נורא בעיניי.
חלק מהמוטיבציה לפוסט היא דיונים בטוויטר בנושא וזה גרם לי לחשוב על זה שהחיים שלנו הם כאלה שאתה יכול לקרוא ציוץ של מישהו שמתלונן שחיכה הרבה זמן במענה קולי של חברת חשמל (ובצדק!) ולצידו ציוץ של פארה בייקר העזתית בת ה16 שלה אין חשמל כבר שבוע. פעם גם קראתי ציוץ של מישהו שנוזף בכאלה שמצייצים תמונות של התבשילים המפוארים שלהם כי יש כאלה שאין להם מה לאכול. וזו אולי בדיוק הנקודה. אני לא רוצה להיגרר לעולם שבו בשם הקורקטיות לא לגיטימי להתלונן על בדידות, כי יש לך קורת גג, או לא לגיטימי לשאוף לעשות אומנות כי לאחרים בכלל אין זמן פנוי. אם ככה השלטון הזה ידחוף אותנו לחיים בסגנון 1984 זה יהיה ממש נורא בעיניי.
לא חסר לי על מה למתוח ביקורת על תרבות הצריכה, על ההתנהלות חסרת האחריות של האזרחים, אבל יש איזה איזון עדין בין דיון ערכי וגם פרקטי של איך ראוי להתנהל לבין לשפוט כל מי שלפי דעתנו (ומה אנחנו יודעים, בעצם?) לא מתנהל כראוי. אז איפשהו במסגרת האיזון העדין הזה אני היתי מציעה שקודם כל נדרוש עוד תקציבים לחינוך ושנשלב שם חינוך לאחריות כלכלית ולצניעות. אפשר לנסות לתת דוגמא אישית ובמקומות שהצלחת להיות חסכן להיות גאה בכך ולא לנסות להסוות את זה. בהתנהלות מול גורמים רשמיים לחפש יותר פתרונות לפי הספר ופחות קומבינות (עוד נושא לפוסט שלם). יותר מידי הסכמנו שהמערכת הציבורית תהיה בלתי אפשרית ובתנאי שאנחנו נצליח להסתדר איתה . אנחנו רוצים מדינת רווחה הוגנת לכולם, לא כזאת שצריך להתקמבן בה. ובעיקר להיות יותר סובלניים כלפי מי שסוטה מהמיינסטרים שאצלנו הוא נורא מקובע. המיינסטרים מכתיב איזו עגלה יקרה או חתונה תבניתית או לצפות בתוכנית טלויזיה מסוימת או חופשה שנתית דווקא בחו"ל? אז לא, לא, לא ולא. לסרב באומץ ובגאווה ולקוות שיקבלו ואולי אפילו יצטרפו.
זהו, יצא טיפה ארוך ומבולגן, אבל, מה אתם שופטים אותי? אני רק דג רקק קטן והיפסטר שבקושי מוצאת זמן לכתוב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה