אתחיל בתיאור המגמה שזיהיתי בזמן האחרון, בכמה מקרים כבר: אדם (ובתנאי שהוא ערבי) מבצע פשע אלים באנשים אחרים (יהודים) ובמקום לעצור אותו ולהביאו בפני שופט מאתרים אותו ופשוט מחסלים אותו. מדווחים על כך בתקשורת, לא בלי ציטוטים שלו ש"מוכיחים" את אשמתו (הגרשיים מכוונות, מי יודע למה אמר מה שאמר, אם תחת איומים או בשפיות תקינה בכלל) וביחד עם ציטוטים של גורמים עוינים המשבחים את פעולתו. מדווחים כי לא היתה ברירה וכי הנאשם התנגד למעצר. ועוברים לסדר היום.
אין אצלנו עדיין עונש מוות כמו במדינות מסוימות בארצות הברית, ובעיניי טוב שכך. גם נידונים למוות במדינות שבהם העונש הזה קיים זוכים להליך כלשהו, סנגוריה, כאלה דברים. פעם עוד היה דיון ציבורי על החיסול הממוקד, הקיץ התחושה היתה שהסיכול כבר אינו ממוקד בכלל. ועכשיו המגמה שתיארתי, בשגרה. וכבר ראינו באיזו קלות טוענים להתנגדות למעצר כשעצרו באלימות את דפני ליף בקיץ 2012. והתברר מאז כבר במשפט מה שידענו, ששום התנגדות ושום אלימות מהכיוון שלה, רק מצד השוטרים שגם פצעו לה את היד.
אני בכוונה לא מציינת באיזה מקרה מסוים מדובר, אבל לא היתי קוראת לזה מגמה אם לא היתי יכולה לשלוף שלוש דוגמאות מהזמן האחרון. ולא רוצה בעצמי לעשות משפט שדה לשוטר שהיה מעורב שם (או להיכנס לנעליהם של חיילי צה"ל שאני באמת לא יודעת כיצד היתי נוהגת במקום חלקם ורק מודה על שלא קראו לי לשירות מילואים בשלל מבצעי הקיץ החמים), יתכן ובמקרה כזה או אחר באמת לא היתה ברירה וזה לא חלק מהמגמה המדאיגה. כל אדם והמצפון שלו יצטרך להתמודד ולבדוק את עצמו. אבל זה מתחיל להיות חשוד מבחינה סטטיסטית ואי אפשר שזה ימשיך ויחזור על עצמו. עדים מספרים שחיג'אזי, אשר לכאורה (וכמה חשוב ולא מקפידים די להוסיף את המילה הזו) ניסה להתנקש ביהודה גליק, ברח לגג הבית בו שהה כשהגיעו "לעצור" אותו, שם נורה למוות באמצעות עשרות כדורים מ-20 שוטרים שונים. האם לאחר מקרה כזה זוכה הנאשם למשפט בדיעבד או שזה מסתכם בתחקיר פנימי וקצר? הרי חייו של אדם נלקחו ממנו, ולא משנה מי הוא ובמה נאשם.
כן, אני זועקת על חייו של אדם שנלקחו אפילו אם היה הרוצח המתועב ביותר כי עדיין הגיע לו שתחול עליו חזקת החפות, אבל לא רק עליו. אני דואגת כי זה נעשה בשמי, בשם המדינה שעל החוק בה אאבק לשמור ושטעונת לעשות צדק בשמי אבל נראה שכבר אינה מכבדת את עיקרון השיוויון בפני החוק. אני כואבת על נפשתויהם של המעורבים, שכבר לא מבחינים (לכאורה) בין הפקודה הבלתי חוקית הזאת, שמעליה מתנוסס דגל שחור, לבין כל הפקודות הבלתי חוקיות שהם מקבלים בשגרה. אני מוטרדת מהמסר שמקבלים האזרחים, הילדים שלנו, מקהות החושים הקולקטיבית ומההתקרנפות. האם פרשת קו 300 היתה מקבלת כזה ענין ציבורי היום? האם אנחנו מחנכים ילדים שלא מבינים את הלקח שהפקנו מהטבח בכפר קאסם? ח"כ אחמד טיבי חזר מזועזע משיחה עם תלמידי הריאלי בחיפה וצייץ כמה ציוצים בנושא מחשבון הטוויטר שלו, צירפתי אחד לדוגמא.
חשוב שנשים לב למגמות המדאיגות ונתעורר וניזכר בדגלים השחורים כשהם מתנופפים מולנו. שלא נסתפק בדיווחים המסולפים (ואם יש לכם אפשרות להשפיע על מעט העיתונאים האמיתיים שעוד פועלים בינינו בקשו בשמי שלא ידווחו ככה את מה שה"הסברה" מאכילה אותם). הגיע הזמן לשאול שאלות קשות וכואבות ולהטיל ספק, לדעת ולהפיץ עוד עובדות. למשל את הפוסט החשוב הזה שבו מובאות עובדות מהותיות על עוד מקרה נורא שבו שילמו בחייהן כבר שתי חפות מפשע, אחת מהן תינוקת, והצטרפו למעגל הכאב האינסופי והבלתי נסבל. הבלוג שבקישור מומלץ ואני מודה לכותב שלו על שעזר לי לשים לב לתופעות כאלו והביא לידיי גם נתונים נוספים שעזרו בכתיבת הפוסט הנכחי.
כואב לכתוב את הפוסט הזה, כואב להרגיש שזה המצב. אני מעדיפה לכתוב אופטימי וחיובי ועוצמתי יותר, כמו שאני מעדיפה להגיע להפגנות. אבל גם להפגנות לפעמים אתה מגיע מדוכא ומרוקן ואפילו מפוחד ואפילו בצדק. וזה שוב די ככה והמגמה הזו מדאיגה והיתי חייבת לשתף אתכם. אני לא נוהגת להפיץ את הביטאון הממשלתי הזה (ובטח לא את הלוגו) אבל טל שניידר (שגם הפלוג שלה כמובן מומלץ ביותר) צייצה את התמונה הזו שמדגימה את השיבוש שנעשה בביטוי הזה של מה בלתי חוקי בעליל, את הזילות שלו שנועדה להשכיח מאיתנו את המשמעות של הביטוי במקור.
אין אצלנו עדיין עונש מוות כמו במדינות מסוימות בארצות הברית, ובעיניי טוב שכך. גם נידונים למוות במדינות שבהם העונש הזה קיים זוכים להליך כלשהו, סנגוריה, כאלה דברים. פעם עוד היה דיון ציבורי על החיסול הממוקד, הקיץ התחושה היתה שהסיכול כבר אינו ממוקד בכלל. ועכשיו המגמה שתיארתי, בשגרה. וכבר ראינו באיזו קלות טוענים להתנגדות למעצר כשעצרו באלימות את דפני ליף בקיץ 2012. והתברר מאז כבר במשפט מה שידענו, ששום התנגדות ושום אלימות מהכיוון שלה, רק מצד השוטרים שגם פצעו לה את היד.
אני בכוונה לא מציינת באיזה מקרה מסוים מדובר, אבל לא היתי קוראת לזה מגמה אם לא היתי יכולה לשלוף שלוש דוגמאות מהזמן האחרון. ולא רוצה בעצמי לעשות משפט שדה לשוטר שהיה מעורב שם (או להיכנס לנעליהם של חיילי צה"ל שאני באמת לא יודעת כיצד היתי נוהגת במקום חלקם ורק מודה על שלא קראו לי לשירות מילואים בשלל מבצעי הקיץ החמים), יתכן ובמקרה כזה או אחר באמת לא היתה ברירה וזה לא חלק מהמגמה המדאיגה. כל אדם והמצפון שלו יצטרך להתמודד ולבדוק את עצמו. אבל זה מתחיל להיות חשוד מבחינה סטטיסטית ואי אפשר שזה ימשיך ויחזור על עצמו. עדים מספרים שחיג'אזי, אשר לכאורה (וכמה חשוב ולא מקפידים די להוסיף את המילה הזו) ניסה להתנקש ביהודה גליק, ברח לגג הבית בו שהה כשהגיעו "לעצור" אותו, שם נורה למוות באמצעות עשרות כדורים מ-20 שוטרים שונים. האם לאחר מקרה כזה זוכה הנאשם למשפט בדיעבד או שזה מסתכם בתחקיר פנימי וקצר? הרי חייו של אדם נלקחו ממנו, ולא משנה מי הוא ובמה נאשם.
כן, אני זועקת על חייו של אדם שנלקחו אפילו אם היה הרוצח המתועב ביותר כי עדיין הגיע לו שתחול עליו חזקת החפות, אבל לא רק עליו. אני דואגת כי זה נעשה בשמי, בשם המדינה שעל החוק בה אאבק לשמור ושטעונת לעשות צדק בשמי אבל נראה שכבר אינה מכבדת את עיקרון השיוויון בפני החוק. אני כואבת על נפשתויהם של המעורבים, שכבר לא מבחינים (לכאורה) בין הפקודה הבלתי חוקית הזאת, שמעליה מתנוסס דגל שחור, לבין כל הפקודות הבלתי חוקיות שהם מקבלים בשגרה. אני מוטרדת מהמסר שמקבלים האזרחים, הילדים שלנו, מקהות החושים הקולקטיבית ומההתקרנפות. האם פרשת קו 300 היתה מקבלת כזה ענין ציבורי היום? האם אנחנו מחנכים ילדים שלא מבינים את הלקח שהפקנו מהטבח בכפר קאסם? ח"כ אחמד טיבי חזר מזועזע משיחה עם תלמידי הריאלי בחיפה וצייץ כמה ציוצים בנושא מחשבון הטוויטר שלו, צירפתי אחד לדוגמא.
 |
| התלמידים בריאלי בחיפה נוטים להאשים את הנטבחים שהפרו הוראה במקום את החיילים שלא הפרו הוראה בלתי חוקית בעליל |
חשוב שנשים לב למגמות המדאיגות ונתעורר וניזכר בדגלים השחורים כשהם מתנופפים מולנו. שלא נסתפק בדיווחים המסולפים (ואם יש לכם אפשרות להשפיע על מעט העיתונאים האמיתיים שעוד פועלים בינינו בקשו בשמי שלא ידווחו ככה את מה שה"הסברה" מאכילה אותם). הגיע הזמן לשאול שאלות קשות וכואבות ולהטיל ספק, לדעת ולהפיץ עוד עובדות. למשל את הפוסט החשוב הזה שבו מובאות עובדות מהותיות על עוד מקרה נורא שבו שילמו בחייהן כבר שתי חפות מפשע, אחת מהן תינוקת, והצטרפו למעגל הכאב האינסופי והבלתי נסבל. הבלוג שבקישור מומלץ ואני מודה לכותב שלו על שעזר לי לשים לב לתופעות כאלו והביא לידיי גם נתונים נוספים שעזרו בכתיבת הפוסט הנכחי.
כואב לכתוב את הפוסט הזה, כואב להרגיש שזה המצב. אני מעדיפה לכתוב אופטימי וחיובי ועוצמתי יותר, כמו שאני מעדיפה להגיע להפגנות. אבל גם להפגנות לפעמים אתה מגיע מדוכא ומרוקן ואפילו מפוחד ואפילו בצדק. וזה שוב די ככה והמגמה הזו מדאיגה והיתי חייבת לשתף אתכם. אני לא נוהגת להפיץ את הביטאון הממשלתי הזה (ובטח לא את הלוגו) אבל טל שניידר (שגם הפלוג שלה כמובן מומלץ ביותר) צייצה את התמונה הזו שמדגימה את השיבוש שנעשה בביטוי הזה של מה בלתי חוקי בעליל, את הזילות שלו שנועדה להשכיח מאיתנו את המשמעות של הביטוי במקור.
 |
| ציוץ של טל שניידר. ולמה בכלל צריך לחוקק חוק חדש כשברור שה"עיתון" הזה וההתנהלות שלו כבר עוברים על חוקים קיימים? |
