את
הרעיון לפוסט הזה קיבלתי בעקבות איזו סערה שהתחוללה לאחרונה בבלוגספרה
(כלומר, נכון לרגע שבו התיישבתי לכתוב, עד שאסיים בטח תוכלו כבר לעטוף עם
הפוסט הזה את הדגים...) ובמסגרתה הואשם דרור פויר, אם הבנתי נכון, בכך
שהגזים בביקורת כלפי עמישראל, בכתבה שבה הציע עצמו כדיקטטור לכמה שנים. אני מודה שהסערה לא ממש הגיעה אלי אלא רק בעקיפין, למשל בפוסט הזה שדווקא יוצא להגנתו של פויר. כל זה רק נתן לי את המוטיבציה אבל גיליתי שיש לי הרבה מה להגיד בנושא ולקשר את זה, איך לא, למחאה החברתית.
אתן
לכם דוגמא מתוך הכתבה כדי שתבינו טוב יותר במה מדובר: "זרקת בדל סיגריה על המדרכה? 5,000 שקל על המקום. פנית בגסות לכל איש שירות
באשר הוא - מטכנאי המזגנים, דרך המוקדנית בחברת הסלולר, עבור בפקח החניה
וכלה בפקיד הקבלה? באותו הרגע אתה מושעה מעבודתך". והנה דוגמא מתוך המימ הנגדי שרץ שכלל גם תמונות, את זו
הכותב דווקא הודה שחיבב (או לפחות שהצחיקה אותו):
 |
| תמונה שפורסמה בפייסבוק כחלק מהמימ המדובר |
אז לי זה גרם להיזכר בתהליך שעבר עלי ועל עמישראל, או לפחות רבים מתוכו בעיקבות המחאה החברתית. נזכרתי
איך אנשים אמרו כשמאהל רוטשילד קם שהם משאירים את הציניות בחוץ כשהם
נכנסים אליו. קשה לי להגיד שזה היה לחלוטין נכון לגביי אבל בהחלט הבנתי למה
הם התכוונו. המחאה החברתית שפרצה בסביבות יולי 2011 הביאה איתה שלל של
נורמות והתנהגויות חדשות שלא הכרתי קודם כאן.
מה
לעשות שנימוס צריך ללמוד, זה ענין של מוסכמות שבואו נודה לא נלמדות אצלנו
כל כך אם בכלל. אולי זה כי כשבונים מדינה ומגנים על בטחונה אין זמן לזוטות כאלו ואולי גם זה קשור למצב חירום הלאומי המתמיד שאף אחד לא דואג
לסיים (בדיוק כמו ש"זמן ההמתנה ארוך מהרגיל" תמיד...). אפשר כמו תמיד לקשר את זה גם לשואה ולשים לב שאנחנו מתנהגים כאילו כל
תור הוא רשימת שינדלר ואם תתנו באדיבות למישהו להיכנס לפניכם בדלת הכניסה
לסופר המשמעות עלולה להיות שלא ישארו לכם אפילו קליפות תפוחי אדמה, או
משהו כזה. בחור
שהכרתי נשא לאישה מישהי שעלתה לארץ ולא גדלה כאן. אני זוכרת שהוא סיפר איך
היא חוזרת בוכה הביתה מסיטואציות יומיומיות כמו קניות בחנות או בסופר
ושאני דווקא ממש הבנתי והצדקתי אותה והזדהיתי בקלות עם הקושי שחווה מישהו
רגיש ומנומס שגם לא מבין שזה לא משהו אישי נגדו, שכולם חצופים לכולם. כשאתה לא יודע שמדובר בבורות אתה משוכנע שזה רוע ועלול להיעלב. אפילו אני שגדלתי פה די מנסה להימנע במידת האפשר מהסיטואציה של קופה בסופר, של מלצר במסעדה וכשמוכר
ניגש להציק לי בחנות אני מוותרת על הקניה ובורחת החוצה.
 |
| רוצים לעשות ריאליטי עם ערך מוסף? עשו גרסה ישראלית של מסוררת לגברת |
ובמאהלים
פתאום להצטרף למעגל דיון של זרים גמורים היה אפשרי וזה לקח רגע להתרגל לזה שלא מסתכלים עלייך
במבט של, מה את מתערבת? ואנשים אשכרה הקשיבו. הם אפילו פיתחו שפת סימנים לאות
הסכמה או אי הסכמה בדממה כדי לא להפריע לדובר. אירוני להשוות את זה למצב בכנסת,
שם במקרה הטוב הקהל פשוט יושב במבט מזלזל, בחוסר הקשבה ובהתעסקות בענייניו
ובמקרה הרע מדובר בקריאות ביניים, קללות ואף אלימות פיסית! אבל בשיח החדש שהביאה המחאה זה לא כך בכלל ואחד המאפיינים המקסימים והמעודדים היה שהצלחנו להשמיע ולשמוע פתאום קולות אחרים, קולות נשיים ועדינים ולא רק המיליטנטים והצועקים זכו להישמע. אנחנו
השתננו, הצלחנו להשיב לליבנו אמון בעמישראל, הרגשנו שעדיף לנו לפעול ביחד
וזה לא אחד על חשבון השני. ואני נזכרת בנו, ממצב שבו בכל חג אנחנו מחפשים
לברוח מהצפיפות והאנשים פתאום יצאנו לרחוב וקיווינו להיות מוקפים בהמון. זה
היה המון אחר לחלוטין. המון אדיב, מקבל, לא היתה שום אלימות, אף אחד לא
נדחף לשום מקום ואם שלטים בטעות פגעו אחד בשני תמיד נשמעה סליחה ואחת כנה!
אבל
הפוסט הזה שלי לא יהיה שלם בלי לעסוק גם בביקורתיות ובצביעות. כי יש לנו
נטיה לביקורתיות ומהירות בחריצת דין והסקת מסקנות וגם זה לא שיא הנימוס.
ומה שהכי הכי חסר, יותר מדיקטטור שיצביע על עוונותיהם של אחרים זה דיקטטור
פנימי שימצא את הדרך לשפר את ההתנהגות של כל אחד בעצמו. והנה
כמה דברים שהדיקטטור האישי שלי מצא: אני לפעמים חולמנית קצת, מקשיבה
למוסיקה בנהיגה וחושבת שהנתיב פנוי כשהוא לא (האזור האפור וזה) ורק בזכות
הרבה מזל זה מעולם לא נגמר בתאונה, אני לא הכי סימפטית לבני המין השני
ברחוב וממהרת לחשוד שהם מתחילים איתי ואף חניכי קורס מאפ"י, אני נוטה לאחר
ולגרום לאנשים לחכות לי וזה שיא החוסר-נימוס, אני חוטפת לעתים פחד קהל
בחברה ומדברת בשקט עד כדי סודות בחברה. ואחרי
הוידוי הזה אנסה לתת דוגמא, תרגיל מחשבתי אם תרצו, שמראה את הבעייתיות
בחריצת הגורל החפוזה. הרבה מחבריי ומניחה ששניים מחמשת הקוראים שלי הם
חובבי כלבים. לי אישית אין דבר נגד חיות מחמד, הם חמודים ביותר רק אין לי
ענין לאמץ אותם ובטח שלא לעבור לגור איתם. מספיק קשה לי לנקות אחרי עצמי,
תודה. אתאר לכם סיטואציה שעשויה לחזור על עצמה פעמים רבות. אני הולכת ברחוב והכלב
המשוחרר שלכם קופץ עלי, או שאני יושבת בבית קפה והזנב המתכשכש שלו מתקרב לי אל הקפה. יתכן שאעיר לכם על כך או אגלגל עיניים בדרכי
הפאסיב-אגרסיבית. ההתנהגות שלי עשויה להתפרש כבלתי נימוסית בעליל ויתכן שהדיקטטור המתולתל היה מטיל עלי על כך עונש כבד. וזה מה שהפריע גם לי בכתבה המשעשעת שלו, הביקורתיות וחוסר ההזדהות והסובלנות.
עוד מילה גדולה שחסרה במקומותינו - סובלנות. או יותר מדויק יהיה להגדיר את זה בהקשר הזה כחוסר בענווה. אנחנו בטוחים מיד שקלטנו את כל העובדות ורק אנחנו יודעים מה נכון ומי טעה. לא נותנים קרדיט לצד השני ולא מכבדים את זכותו לדעה אחרת. הרי נימוס זה נוסף לכל גם עניין של טעם. קורה שיש אי הבנה ובעייתית בעיניי הגישה של, הוא התחיל אז אינו זכאי לנימוס. הנה עוד דוגמא, עוד מקרה שקרה לי, מישהו קרא לי שרמוטה!... ולמה? כי חציתי עם אופניי את הכביש במעבר חציה וברמזור ירוק, רק מה? גם לו היה באותו זמן רמזור ירוק מנתיב המכונית שלו הפונה ימינה. מנקודת המבט שלי הוא השרמוט, ואיך היה פוסק כאן הדיקטטור המתולתל? ובהקשר התחבורתי הדוגמאות אינסופיות, תסתכלו רגע בכנות פנימה, נכון הדעה שלכם תלויה לחלוטין בשאלה האם אתם יושבים במושב הנהג באוטו, על מושב האופניים או הולכים ברגל? תודו שקרה לכם שלא עצרתם להולך רגל לפני מעבר חציה וגם שהתעצבנתם על נהג שעשה בדיוק אותו הדבר כשאתם רציתם לחצות ברגל! (הדיקטטור הפנימי שלי מאשר ששני המקרים קרו גם לי...) ואותו הדבר גם קורה עם הולכי רגל על שבילי האופניים. מה שחסר זו ענווה! לא אשכח איך, כשאובמה הושבע לנשיא, הוא אמר שהוא מקבל עליו את התפקיד בענווה. הדיקטטור הנוכחי שלנו (שכמובן שפויר עדיף עליו בהרבה) דווקא התחנך במוסדות שמלמדים בהם גינונים ונימוסין, רק מה, הוא לקח מהקורסים האלה כנראה את כל הטריקים, ושום דבר מהמהות. אז שנשלח אותו ואת כל הכנסת להשתלמות באגלסטון הול? או שפשוט נבחר כבר באנשים ראויים יותר וזהו?
לסיכומו של פוסט ארוך, לדעתי טוב יהיה אם נשתפר כולנו בתחום הנימוס והענווה, כולל בנושאי ביקורתיות וחריצת
דין מהירה ושנוודא שהמחאה החברתית תהפוך למהפכה אמיתית שתשנה כאן הרבה
דברים וביניהם גם אותנו עצמנו. אבל מה אני יודעת, אני דג רקק שאפשר בקלות
להבריח הביתה ולסתום לו ת'פה שגם לא יעשה בלו בלו בלו...
