מלחמת בחירות

אז האזעקות הגיעו גם אלינו לתל אביב. היה הזוי מאוד, אתמול בערב עוד מצאנו את זה משעשע. הגיע שליח עם אוכל שהזמינו השכנות מלמעלה לפני האזעקה, כנראה שלא שמע שקורה משהו והוא לא הבין למה מחכים לו כל כך הרבה אנשים בחדר המדרגות. היום היה פחות מצחיק כי מגייסים מילואים וגם שמענו את הבום יותר קרוב.

חייבת להודות שיותר מקפיץ אותי כל ציוץ מהפלאפון שלו מאשר רעש האזעקה. אם קוראים לו, לא יודעת מה אני עושה. באה איתו. משכנעת אותו לסרב. שאבקר אותו בכלא ושזו כבר פקודה בלתי חוקית בעליל. הוא לא יסרב, קוראים לו לדגל. אחרי שטיפסתי על הקירות בזמן שהוא גווע ברעב (ובצמא וצולק לכל החיים) במלחמת לבנון ה2 הבטחתי שהוא לא הולך לבד יותר. שנגיע עם ידיים אזוקות ונסביר להם שהם לא מפרידים בינינו. שאני אמנם פטורה משירות מילואים אבל אם הוא מסוגל לבוא אז גם אני מסוגלת. אני כל כך כועסת על הכלומניקים שאיכשהו התישבו על כסאות המנהיג שלנו ונאחזים בהם במקום לפנות אותם למנהיגים ראויים. במשך ארבע שנים הם הכינו את השטח, שרוב הציבור יהיה בור ומוחלש מספיק, מכור לעיתונים שלהם, ויעבוד להם הספין הבוטה ביותר, מלחמת בחירות - מלחמת שלום הכסא. להפוך את צה"ל לצבא-הגנה-לכסא. ואני משקשקת מפחד.

מנסה בכל הכוח לגייס איזו תקווה, חשבתי על זה שלא היה עדיין מפגש כל כך המוני של בני מעמד הביניים מאז המחאה החברתית. התעוררנו מאז ואולי בכל זאת הספין הזה ייכשל. אולי הרבה חיילי מילואים יסרבו ולפחות יגררו רגלים ויטילו ספק בדברים. אולי בהפוגות מהלחימה תהיה להם הזדמנות להזכיר אחד לשני את כל הרעיונות שנזכרנו בהם בקיץ 2011 ומאז מפעם לפעם. אולי הם ידברו על קשרי ההון-שלטון ועל השחיתות. יסבירו אחד לשני על פירמידות השליטה ועל השיטות המפוקפקות שבהן ראש הממשלה נוקט להשתלט על התקשורת הציבורית. אולי, אם המתועבים האלה רק יקיימו כבר את הבחירות בעוד כחודשיים, הם לא ייבחרו שוב, למרות המלחמת-בחירות ואפילו בגללה.

אבל מה אני יודעת, בימים כאלה אני מרגישה קטנה כדג רקק יותר מתמיד. דג רקק שרק רוצה לחיות, לעבוד קשה ולהצליח להתקיים, ושיהיה פה סוף סוף טיפה טוב.

הגדרה מילונית: לגלהר

להגיש ידיעה באמתלה חדשותית, המתיימרת לבקר תופעה, תוך הסתרת העובדה שהנושא גורם למגיש הנאה מסוימת, לרוב בהקשר של גירוי מיני ואף פדופילי. המגיש משתדל לצקצק אך ניכר שהינו מרייר תוך כדי הצפייה.

דב גילהר ובר רפאלי בפוזיציה שלא אני עיצבתי. זו תמונה שהופיעה בעמוד הראשון בחיפוש בגוגל אימאג'ס, המקור כאן.

דוגמאות:

"דני קושמרו הגיש את הכתבה באולפן שישי על תופעת הדוגמניות בנות השלוש עשרה תוך שהוא מגלהר על תוכנה"

"בתוכניות הבוקר שמהן נעדרת אורלי וילנאי, נוטה גיא מרוז לסגנון הגשה גילהרי כלפי מרואיניו ומרואינותיו"

"תופעת הגילהור אינה חדשה במחוזותינו אך בערוצי הטלויזיה 2 ו10 הצליחו לאחרונה להגיע לרמות  של גילהור מקצועי ביותר "

שכחתי לציין שחבריי בטוויטר לקחו חלק במציאת המילה החדשה. לדעתי מדובר בפועל חשוב ושימושי, אבל מה אני יודעת? אני סתם דג רקק שאיש אינו מרייר או מצקצק בטלויזיה למראהו.

דגל שחור בים שליו

השבוע סוף סוף הצלחתי לשכנע את הבן זוג שייצא מוקדם מהעבודה פעם אחת ושננצל את זה שאנחנו גרים מרחק הליכה מאחלה ים, שכל הילדים כבר בבי"ס, המדוזות היגרו, התיירים חזרו הביתה, והשמש עוד כאן בינתיים. הוא סיפר שכתבו איפשהו שהמצילים שובתים ושאפשר לקבל קנסות של איזה 700 שקל על טבילה בלי מציל. אני אמרתי שזה שאין מציל (ולהלן- מציק) זה רק יתרון בעיניי.

אז הגענו בשעת אחר צהרים חמימה ונעימה לחוף שליו ומקסים, בלי המון אנשים, בלי מציק שעושה גראפסים במגאפון המפלצתי שלו, גן עדן עלי אדמות ופתאום משום מקום רואים דגלים שחורים וביניהם סרט סימון אדום לבן כאילו מדובר בזירת פשע. ובעצם, זה אכן פשע, שבגלל בירוקרטיה ובגלל שהאזרח הקטן לא מעניין אף אחד סוגרים לנו את הים (ים של כולם!) ומאיימים בקנס. כשהתקרבתי לצלם את התמונה המציק מהחוף ליד צעק שאסור להיכנס או משהו, בעצם, אין לי מושג מאיפה הגיעה הצעקה אז ליתר ביטחון הראיתי אצבע משולשת גם לסוכת המציק הקרובה והבלתי פעילה וגם למרוחקת יותר והמאויישת. 

השארנו את החפצים על החוף, נכנסנו מתחת לסרט הסימון המקומם (צעדי לימבו לא היו שם) וטבלנו במים הנעימים. מידי פעם בדקנו אם מישהו בא לגנוב משהו מהתיקים או אם מישהו בא לחלק קנס מטופש, שני סוגים די שונים של גניבות... רציתי להשתחרר מזה ולהנות אז את העצבים הפניתי לציוץ אחד בטוויטר ובזמן הטבילה גם ניסחתי את הפוסט הזה פחות או יותר בראש.

ופתאום חשבתי שהתמונה שהרגע צילמתי מתארת את התקופה הזו היטב. הרי הכנתי לעצמי דגל שחור והחזקתי אותו באחת ההפגנות. התקופה הזו מאופיינת בכך שעוד יש איזשהו חופש, איזושהי שלווה אבל הכל מאויים. הממשלה האסונית הזו מובילה אותנו לתקופה חשוכה ביותר, זכויות אדם בסיסיות לא מכובדות, עיתונים נסגרים ומפחדים לסקר דברים, מחלקות באוניברסיטה נרדפות, יש הסתה וגזענות ואלימות וכוחנות ואני מפחדת ממה שעתיד להגיע. עכשיו עוד בסדר, עכשיו עוד אפשר להיכנס למים אבל מולי עומד ולא מניח לי:  דגל שחור בים שליו.

אה, ושכחתי לסיים עם, אבל מה אני יודעת, אני רק דג רקק בים שליו עם דגל שחור.

על ענווה, נימוס ועמישראל

את הרעיון לפוסט הזה קיבלתי בעקבות איזו סערה שהתחוללה לאחרונה בבלוגספרה  (כלומר, נכון לרגע שבו התיישבתי לכתוב, עד שאסיים בטח תוכלו כבר לעטוף עם הפוסט הזה את הדגים...) ובמסגרתה הואשם דרור פויר, אם הבנתי נכון, בכך שהגזים בביקורת כלפי עמישראל,  בכתבה  שבה הציע עצמו כדיקטטור לכמה שנים. אני מודה שהסערה לא ממש הגיעה אלי אלא רק בעקיפין, למשל בפוסט הזה שדווקא יוצא להגנתו של פויר. כל זה רק נתן לי את המוטיבציה אבל גיליתי שיש לי הרבה מה להגיד בנושא ולקשר את זה, איך לא, למחאה החברתית.

אתן לכם דוגמא מתוך הכתבה כדי שתבינו טוב יותר במה מדובר: "זרקת בדל סיגריה על המדרכה? 5,000 שקל על המקום. פנית בגסות לכל איש שירות באשר הוא - מטכנאי המזגנים, דרך המוקדנית בחברת הסלולר, עבור בפקח החניה וכלה בפקיד הקבלה? באותו הרגע אתה מושעה מעבודתך". והנה דוגמא מתוך המימ הנגדי שרץ שכלל גם תמונות, את זו הכותב דווקא הודה שחיבב (או לפחות שהצחיקה אותו):

תמונה שפורסמה בפייסבוק כחלק מהמימ המדובר

אז לי זה גרם להיזכר בתהליך שעבר עלי ועל עמישראל, או לפחות רבים מתוכו בעיקבות המחאה החברתית. נזכרתי איך אנשים אמרו כשמאהל רוטשילד קם שהם משאירים את הציניות בחוץ כשהם נכנסים אליו. קשה לי להגיד שזה היה לחלוטין נכון לגביי אבל בהחלט הבנתי למה הם התכוונו. המחאה החברתית שפרצה בסביבות יולי 2011 הביאה איתה שלל של נורמות והתנהגויות חדשות שלא הכרתי קודם כאן.

מה לעשות שנימוס צריך ללמוד, זה ענין של מוסכמות שבואו נודה לא נלמדות אצלנו כל כך אם בכלל. אולי זה כי כשבונים מדינה ומגנים על בטחונה אין זמן לזוטות כאלו ואולי גם זה קשור למצב חירום הלאומי המתמיד שאף אחד לא דואג לסיים (בדיוק כמו ש"זמן ההמתנה ארוך מהרגיל" תמיד...). אפשר כמו תמיד לקשר את זה גם לשואה ולשים לב שאנחנו מתנהגים כאילו כל תור הוא רשימת שינדלר ואם תתנו באדיבות למישהו להיכנס לפניכם בדלת הכניסה לסופר המשמעות עלולה להיות שלא ישארו לכם אפילו קליפות תפוחי אדמה, או משהו כזה. בחור שהכרתי נשא לאישה מישהי שעלתה לארץ ולא גדלה כאן. אני זוכרת שהוא סיפר איך היא חוזרת בוכה הביתה מסיטואציות יומיומיות כמו קניות בחנות או בסופר ושאני דווקא ממש הבנתי והצדקתי אותה והזדהיתי בקלות עם הקושי שחווה מישהו רגיש ומנומס שגם לא מבין שזה לא משהו אישי נגדו, שכולם חצופים לכולם. כשאתה לא יודע שמדובר בבורות אתה משוכנע שזה רוע ועלול להיעלב. אפילו אני שגדלתי פה די מנסה להימנע במידת האפשר מהסיטואציה של קופה בסופר, של מלצר במסעדה וכשמוכר ניגש להציק לי בחנות אני מוותרת על הקניה ובורחת החוצה. 

רוצים לעשות ריאליטי עם ערך מוסף? עשו גרסה ישראלית של מסוררת לגברת

ובמאהלים פתאום להצטרף למעגל דיון של זרים גמורים היה אפשרי וזה לקח רגע להתרגל לזה שלא מסתכלים עלייך במבט של, מה את מתערבת? ואנשים אשכרה הקשיבו. הם אפילו פיתחו שפת סימנים לאות הסכמה או אי הסכמה בדממה כדי לא להפריע לדובר. אירוני להשוות את זה למצב בכנסת, שם במקרה הטוב הקהל פשוט יושב במבט מזלזל, בחוסר הקשבה ובהתעסקות בענייניו ובמקרה הרע מדובר בקריאות ביניים, קללות ואף אלימות פיסית! אבל בשיח החדש שהביאה המחאה זה לא כך בכלל ואחד המאפיינים המקסימים והמעודדים היה שהצלחנו להשמיע ולשמוע פתאום קולות אחרים, קולות נשיים ועדינים ולא רק המיליטנטים והצועקים זכו להישמע. אנחנו השתננו, הצלחנו להשיב לליבנו אמון בעמישראל, הרגשנו שעדיף לנו לפעול ביחד וזה לא אחד על חשבון השני. ואני נזכרת בנו, ממצב שבו בכל חג אנחנו מחפשים לברוח מהצפיפות והאנשים פתאום יצאנו לרחוב וקיווינו להיות מוקפים בהמון. זה היה המון אחר לחלוטין. המון אדיב, מקבל, לא היתה שום אלימות, אף אחד לא נדחף לשום מקום ואם שלטים בטעות פגעו אחד בשני תמיד נשמעה סליחה ואחת כנה!

אבל הפוסט הזה שלי לא יהיה שלם בלי לעסוק גם בביקורתיות ובצביעות. כי יש לנו נטיה לביקורתיות ומהירות בחריצת דין והסקת מסקנות וגם זה לא שיא הנימוס. ומה שהכי הכי חסר, יותר מדיקטטור שיצביע על עוונותיהם של אחרים זה דיקטטור פנימי שימצא את הדרך לשפר את ההתנהגות של כל אחד בעצמו. והנה כמה דברים שהדיקטטור האישי שלי מצא: אני לפעמים חולמנית קצת, מקשיבה למוסיקה בנהיגה וחושבת שהנתיב פנוי כשהוא לא (האזור האפור וזה) ורק בזכות הרבה מזל זה מעולם לא נגמר בתאונה, אני לא הכי סימפטית לבני המין השני ברחוב וממהרת לחשוד שהם מתחילים איתי ואף חניכי קורס מאפ"י, אני נוטה לאחר ולגרום לאנשים לחכות לי וזה שיא החוסר-נימוס, אני חוטפת לעתים פחד קהל בחברה ומדברת בשקט עד כדי סודות בחברה. ואחרי הוידוי הזה אנסה לתת דוגמא, תרגיל מחשבתי אם תרצו, שמראה את הבעייתיות בחריצת הגורל החפוזה. הרבה מחבריי ומניחה ששניים מחמשת הקוראים שלי הם חובבי כלבים. לי אישית אין דבר נגד חיות מחמד, הם חמודים ביותר רק אין לי ענין לאמץ אותם ובטח שלא לעבור לגור איתם. מספיק קשה לי לנקות אחרי עצמי, תודה. אתאר לכם סיטואציה שעשויה לחזור על עצמה פעמים רבות. אני הולכת ברחוב והכלב המשוחרר שלכם קופץ עלי, או שאני יושבת בבית קפה והזנב המתכשכש שלו מתקרב לי אל הקפה. יתכן שאעיר לכם על כך או אגלגל עיניים בדרכי הפאסיב-אגרסיבית. ההתנהגות שלי עשויה להתפרש כבלתי נימוסית בעליל ויתכן שהדיקטטור המתולתל היה מטיל עלי על כך עונש כבד. וזה מה שהפריע גם לי בכתבה המשעשעת שלו, הביקורתיות וחוסר ההזדהות והסובלנות.

עוד מילה גדולה שחסרה במקומותינו - סובלנות. או יותר מדויק יהיה להגדיר את זה בהקשר הזה כחוסר בענווה. אנחנו בטוחים מיד שקלטנו את כל העובדות ורק אנחנו יודעים מה נכון ומי טעה. לא נותנים קרדיט לצד השני ולא מכבדים את זכותו לדעה אחרת. הרי נימוס זה נוסף לכל גם עניין של טעם. קורה שיש אי הבנה ובעייתית בעיניי הגישה של, הוא התחיל אז אינו זכאי לנימוס. הנה עוד דוגמא, עוד מקרה שקרה לי, מישהו קרא לי שרמוטה!... ולמה? כי חציתי עם אופניי את הכביש במעבר חציה וברמזור ירוק, רק מה? גם לו היה באותו זמן רמזור ירוק מנתיב המכונית שלו הפונה ימינה. מנקודת המבט שלי הוא השרמוט, ואיך היה פוסק כאן הדיקטטור המתולתל? ובהקשר התחבורתי הדוגמאות אינסופיות, תסתכלו רגע בכנות פנימה, נכון הדעה שלכם תלויה לחלוטין בשאלה האם אתם יושבים במושב הנהג באוטו, על מושב האופניים או הולכים ברגל? תודו שקרה לכם שלא עצרתם להולך רגל לפני מעבר חציה וגם שהתעצבנתם על נהג שעשה בדיוק אותו הדבר כשאתם רציתם לחצות ברגל! (הדיקטטור הפנימי שלי מאשר ששני המקרים קרו גם לי...) ואותו הדבר גם קורה עם הולכי רגל על שבילי האופניים.  מה שחסר זו ענווה! לא אשכח איך, כשאובמה הושבע לנשיא, הוא אמר שהוא מקבל עליו את התפקיד בענווה. הדיקטטור הנוכחי שלנו (שכמובן שפויר עדיף עליו בהרבה) דווקא התחנך במוסדות שמלמדים בהם גינונים ונימוסין, רק מה, הוא לקח מהקורסים האלה כנראה את כל הטריקים, ושום דבר מהמהות. אז שנשלח אותו ואת כל הכנסת להשתלמות באגלסטון הול? או שפשוט נבחר כבר באנשים ראויים יותר וזהו?

לסיכומו של פוסט ארוך, לדעתי טוב יהיה אם נשתפר כולנו בתחום הנימוס והענווה, כולל בנושאי ביקורתיות וחריצת דין מהירה ושנוודא שהמחאה החברתית תהפוך למהפכה אמיתית שתשנה כאן הרבה דברים וביניהם גם אותנו עצמנו. אבל מה אני יודעת, אני דג רקק שאפשר בקלות להבריח הביתה ולסתום לו ת'פה שגם לא יעשה בלו בלו בלו...

למה אני מפחדת מהמלחמה הזו כבר שלוש שנים בערך

אני אצא עכשיו הכי קונספרטיבית שיש אבל חייבת לפרוק את זה ובשביל זה אתם כאן, הרי. לא אתפלא אם יתגלה שברק החתים (או השביע) את ביבי על התחייבות לתקיפה המקוללת הזו באיראן, לפני הבחירות הבאות, במסגרת המשא ומתן הקואליציוני של שנת 2009. בין אם אתם לא סובלים את שני הגנרלים האלה ובין אם אתם מאלה שמאמינים שהמניע שלהם הוא טובת המדינה והם פשוט משוכנעים שרק הם יכולים להציל אותנו, שניהם ידעו אז הרי שלברק אין שום הצדקה לחבור לקואליציית הימין הזו בראשות ביבי. מהרגע הראשון חילחל לליבי הפחד שהנאום שהוא יישא לקראת הבחירות הבאות יסביר את המהלך הזה של כניסה לקואליציה עם התירוץ היחיד האפשרי. "ידעתי דברים שלא יכולתי לחלוק איתכם", הוא יגיד. "נקרעתי מבפנים ופעלתי כפי שחייבה אותי המציאות הבטחונית". וביבי יוסיף "ידעתי שרק עם ברק נוכל לנצח במערכה הלא פשוטה הזו, שמנו בצד את חילוקי הדעות למען ביטחון המדינה!" (ואם תוכלו לשכוח שכתבה את מילים אלו איזו חיילת זוטרה לשעבר ולקרוא אותן בטון מיליטנטי סמכותי ותקיף בבקשה).

קריקטורה מאת ערן וולוקובסקי שפורסמה בהארץ ב 20.3.09

בשביל מה אני משתפת אתכם בכל זה? בסדר, אז זה כבר הוסכם ביניהם, מה אפשר לעשות? אין לי תשובות כל כך אבל אשתף בתוכנית האישית שלי:  לדרוש צדק חברתי כאילו שזה לא מה שיגרום להם לתקוף באיראן, לזעוק "לא למלחמה" כאילו שלא הבנו שזה עוד ספין ושמדובר בכלל בעוד "מלחמת שלום הכסא", והעיקר, להמשיך לצאת לרחובות ולצעוק, לא לחזור לישון, לא לתכנן את הבריחה מהארץ או מגוש דן, וזהו!  אבל מה אני יודעת? אני רק דגיגון קטן כזה שבקרוב יחטוף קרינה גרעינית ותתווסף לו עין שלישית כמו לדג מהסימפסונס:

  

זה לא אתה, זה אנחנו

אז מה ששכחתי לספר לכם ומתגלה בפוסט השלישי הוא שאני לא יודעת לכתוב (כלומר ממש ממש מתקשה בזה). אני מעדיפה בהרבה להתבטא בציור (או בנוסחאות מתמטיות) וניסיתי לצייר גם קריקטורות כדי להביע את עמדותיי.

את הקריקטורה הבאה ציירתי קצת לפני הבחירות האחרונות (מתישהו בפברואר 2009), היא באותה מידה התיחסה גם לאהוד ברק, לאו דווקא לבנימין נתניהו. היא הביעה את תחושותי לגבי המדינה ששוקלת לבחור שוב את ראשי הממשלה לשעבר הכושלים ביותר שהיו לה.

"נכון שהוא שיקר ועשה לי רע אבל אני בכל זאת חושבת לתת לו עוד הזדמנות..." ורדה- "אני אומרת שאם את כזאת סמרטוט אז תחזרי אליו!" (לא בהכרח התיחס לביבי אלא גם לברק)

ואז הכרמל עלה בלהבות וראש הממשלה ראה בזה הזדמנות יחצ"נית, הצטלם לו על המסוק ולי זה הרגיש שהוא משתין עלינו מהסופרטנקר בקשת. יצא טיפה בוטה, אני יודעת, המדינה על הגב ופותחת רגליים וסופר-ביבי מחזיק את זרנוקו בין הרגליים. מקוה שאף אחד לא ייפגע, ככה זה הרגיש לי באותו זמן.

כאן התלבטתי מה לכתוב ובסוף השארתי ללא מילים. רעיון אחד היה "צלמו מהר, לפני שהאש נכבית!". מתנצלת שוב על הבוטות של זה...

ועכשיו ציירתי משהו שאינו בוטה, שאינו מתוחכם כל כך, שהוא פשוט ממצה. ניסינו להסביר לו, הוא אמר שהיה הראשון שחשב על זה. אמרנו לו, נכשלת, לך, הוא חזר עם הסבר ארוך וחפר לנו ושיקר לנו. ביקשנו להתחיל מחדש, למען העתיד שלנו והוא נאחז בכיסא ולא משחרר. אז עכשיו נגיד, בסדר ביבי, אתה צודק, אתה סבבה, זה בכלל לא אתה, זה אנחנו! עכשיו תלך כבר?

"אוקיי, בסדר, אז זה לא אתה, זו אני!" . (אין לי סורק אז האיכות של כל התמונות די ירודה...)

והערה לסיום- נכון הפוסט השני שלי, זה שעטפנו איתו דגי רקק? אז הוא חוזר להיות אקטואלי כמעט כל מוצ"ש מאז, ובמיוחד היום, דה ז'ה וו שכזה...

אבל מה אני יודעת, אני כולה דג רקק שהקריקטורות שלו לעולם לא יופיעו בעיתון אמיתי, כזה שאיתו אפשר לעטוף דגים אמיתיים.

פוסט שני וספונטני עם כותרת מפתיעה: אני דווקא בעד גיוס כללי לשרות אזרחי

מי מכם שמכיר אותי כבר שמע אותי מתבטאת בנושא- אני בעד עידוד כלל האזרחים החדשים שלנו לקחת חלק פעיל בחברה ושזה יתחיל משרות אזרחי סמלי של כשנה עד שלוש שנים. זה מקובל במדינות מתוקנות רבות בצורה כזו או אחרת ומידי כמה שנים אפשר יהיה לבחון אם זה עדיין נחוץ ואילו התאמות נדרשות בנהלים. למשל, נכון לשנת 2012, במקום לייבא עוד ועוד עובדים זרים במדיניות של דלת מסתובבת ובתנאים מזעזעים, אפשר היה להעסיק אזרחים בני 18 (מטובי בנינו ובנותינו) בענף הבניה, החקלאות, הסיעוד ועוד (ואני מתעלמת לרגע מהמצב שנוצר עם הפליטים שהיו יכולים לעבוד בענפים האלו גם הם. בואו נניח לרגע שלממשלה שלנו היתה מדיניות מסודרת לגבי גורלם, היינו יודעים מי זכאי לזכויות של פליט, היו להם חבילות סיוע, אולי הפניה למדינות אחרות שיקחו גם הן חלק בסיוע... אבל זה כבר נושא לפוסט בפני עצמו).

פטור משרות ינתן למי שיבחר במסלול הצבאי (והצבא יוכל לגייס רק כמות שבאמת נדרשת לו, בעלי הדרגות יצטרכו להיזכר איך להכין לעצמם קפה...), למצטיינים למיניהם (ספורטאים, מדענים, מוסיקאים, לומדי תורה וכו', בכל תחום יוסכם על מס' מצומצם וסביר של מצטיינים), למי שיבחר בקריירה שבה המדינה תכיר כשרות בפני עצמו (למשל, אולי רופאים, מורים בחינוך מיוחד או לגיל הרך, אולי שוטרים וכבאי אש ואחרים). המדינה תדאג לזכויות ולגמול של כל המשרתים, עם דגש על הגזר, במקום על המקל שמאיים להכניס את כל האחרים לכלא. אם הצבא התיימר להיות כור ההיתוך שמחנך את האזרחים החדשים אז זה יהיה כור היתוך מוצלח בהרבה. זה יעזור לשוויון בחברה כי אפשר יהיה לצמוח מהשרות האזרחי לעמדות מפתח במשק ובחברה. לאורך הזמן נראה פחות גנרלים בעמדות מפתח, המוכשרים בשרות האזרחי יוכלו בקלות רבה יותר להיות, למשל, נשים, מוסלמים, חרדים, בעלי מוגבלות פיסית כלשהי ועד ועוד. אנחנו רואים את זה קורה בקרב הפעילים המשפיעים במחאה והעובדה שהאוירה נקיה ממיליטריזם פשוט מרעננת בעיני.

בעבר היה כאן ערך של עבודה עברית, עכשיו אזרחים יהודים מסתובבים פה עם תחושה שעבודת כפיים קשה אינה בשבילם, שיש להשאיר אותה למעמד נחות כלשהו, הפלסטינים בתקופה שלפני האינתיפאדות, עכשיו אלו הפיליפינים, או הסודנים, אין לי מושג אבל אני יודעת שבדיעבד (ולאור חוויותיי בשרות הצבאי, עוד נושא לכמה פוסטים נוספים) היתי מעדיפה לעבוד בחקלאות או בניה במקום השרות הצבאי שממנו עוד לא לגמרי סיימתי להתאושש... את ילדי אשלח בגאווה יום אחד לקחת חלק בבנין הארץ, הרי זה בדיוק מה שהתחלנו ללמוד מהמחאה שהאזרחים צריכים להיות פעילים יותר, להתעניין, להשתתף, להתאחד.

אז לאיזו הפגנה אלך הערב? אם אני כל כך תומכת בגיוס לשרות לכולם, למה אני מתכננת לקחת חלק בהפגנה האזרחית האלטרנטיבית הזו, ולא בהפגנה הממסדית והמסוקרת לרוב הזו . מי שקורא את זה בטח לא צריך את ההסבר המלא, מי שכן צריך ימצא אותו אולי כאן. הנקודה היא שההפגנה של ה"פראיירים" היא בעצם ספין של ביבי. האוירה שם תהיה של הסתה נגד המגזר התורן (והפעם- החרדים והערבים) כשבהפגנה האלטרנטיבית שלנו ניתן יהיה לראות חרדים עם פאות לצד ערביות עם כאפיה לצווארן (או שזו סתם אופנה שפסחה עלי, שוב...) וגם אם הם לא הרוב אצלנו הם ירגישו בנוח. אלחם על הזכות למחאה של כל מגזר כל עוד שאין בו הסתה נגד אחר. אנחנו עסוקים באיחוד ולא פילוג והסיסמה האהובה עלי לאחרונה היא ש: "ביבי מפחד מציבור שמתאחד".

על הפוסט הראשון שקדתי שבועות. את הפוסט הזה כתבתי בספונטניות תוך כעשרים דקות (ולכן גם אין פה תמונות, עמכם הסליחה...). דחוף לי להפיץ אותו ולנסות לעשות סדר בראש למי שעדיין מבולבל לגבי הערב (ותהיו בטוחים שיש כאלה, בבועה שלנו יש אשליה שאין אבל יש, לצערי). מקוה שהספין הנוכחי יכשל, שביבי, מופז, ברק, ליברמן, ישי ואחרים לא יכשכשו לנו בכלב גם הפעם. אבל מה אני יודעת, אני רק דג רקק שאת המכות שלו על התוף לא שומעים בקומה השישית של בנין גינדי החדש והנוצץ.

פוסט ראשון - שלג דאשתקד

הרעיון לפתוח בלוג חלף במוחי פעמים רבות, היה לי מה להגיד אבל ההשראה שהיתה חסרה לי הגיעה רק בזכות המחאה שהחלה במאהלי הקיץ האחרון ושהישגיה החשובים עוד לפניה (וחלקם כבר מאחוריה, גם אם קשה לרבים להודות בכך). היה לי רעיון שהפוסט הראשון שלי יספר על מחאה אחרת, קטנה ומעט יותר מוקדמת שצמחה בתגובה להחלטה לייקר את ביטוח החובה לדו גלגלי. אחת הססמאות היתה “ארץ אוכלת רוכביה” ובאחת ההודעות הראשונות נשלח לנו הקישור הזה המסביר את המצב באותו זמן.

המחאה צברה תאוצה ומילאה אותי אישית באופטימיות, עד אז היתי מורגלת בהפגנות שמאל באווירה דכאונית-צינית. כאן היה משהו אחר, באחת הפעמים הצטרפנו לרכיבה במעגלים בשדרות רוטשילד (נקודת דמיון נוספת, כאן אמנם דובר על הקצה השני של השדרות), הזמינו אותנו לבוא בלבוש מינימלי כי:

"הביטוח מפשיט אותנו!"

"לו הייתי רוטשילד, הייתי מסוגל לשלם ביטוח"

"ממחר גם אני מצטרף לפקק"

(אלו הסיסמאות המקוריות ששלחו לנו המארגנים וניתן היה לראות אותן רשומות על גופם של הרוכבים והרוכבות המגניבות שהגיעו חלקן אפילו בביקיני). האוירה היתה מחשמלת, כן, עשינו פקק אבל אנשים מסביב חייכו אלינו ומחאו כפיים בקצב.

תמונה שצילמנו במהלך הרכיבה אי אז באוקטובר 2009

אני זוכרת גם דיונים שניסיתי לנהל עם הסביבה על המאבק הזה, בעיקר עם בעלי רכב, הרבה מהם טענו שזה מאוד מסוכן לנסוע בדו-גלגלי ושמעלים לנו את הביטוח כי כשאנחנו נפצעים האישפוז שלנו יקר. אני בכוונה לא מתווכחת עם זה ולא נכנסת לדיון המורכב עד הסוף, יותר מעניין בעיניי העיקרון. ניכר היה שמי שקיבל את ההחלטה כמה ביטוח חובה ישלם כל סוג רכב לא רק שאינו נוהג בדו-גלגלי אלא גם לא רכש רכב יד שניה, לא נסע בתחבורה ציבורית, ואולי אפילו מקבל תקציב הוצאות רכב צמוד למדד הדלק, או רכב עם נהג על חשבון משלם המיסים. כך, את ההחלטה הזו מגבים בניתוח חד צדדי של מחירי האישפוז של נהגי דו-גלגלי אבל לא משקללים גם את מחירי האישפוז של הנפגעים מזיהום האויר שפולטים רכבי ה4 גלגלים וכדומה.

כשדרשנו בקיץ האחרון צדק חברתי התכוונו גם לכאלו סוגיות בדיוק. דרשנו שכספי המיסים שלנו יחזרו אלינו בתחבורה ציבורית סבירה, שהחלטות לגבי ביטוח חובה לרכב שמסמל את מעמד הביניים לא יתקבלו במנותק מאנשים ששיכים למעמד הביניים, שנוכל לעבוד קשה ולהשתכר במשכורת שתספיק גם קצת מעבר להוצאות המחיה שלנו וה”קופונים” שגוזרים עלינו בעלי ההון (מעתה אימרו, בעלי החוב). יש גם תחושה שמפלגים בינינו כשהכותרות של הרפורמות האלו הן בסגנון, “ציבור נהגי הרכב מסבסדים את עלות ביטוח הדו-גלגלי”. לאחרונה סיפרנו לחבר כמה עולה לנו ביטוח חובה על הטוסטוס הקטן שלנו והוא היה בשוק וגם תהה איך זה שכתוצאה מהרפורמה הזו לא הורגשה שום הוזלה של מחירי הביטוח, בצד שלו?...

נחזור לסיפור המקורי, היתי חלק ממחאה צודקת ומרגשת שגם התנהלה בצורה מעוררת השראה... ואז הגיע רגע מייאש מאוד, קיבלתי מייל שהזמין אותי להתפקד לליכוד כדי להשפיע מבפנים על מחירי הביטוח הדו-גלגלי (!). לא ידעתי מאיפה להתחיל בכלל להגיב לזה...

“מטה המאבק למען ביטוח הוגן לרכב דו-גלגלי מודיע: לאחר מיצוי תהליך המחאה הדמוקרטי שלווה בהפגנות המוניות וססגוניות, אך לא הביא לתוצאה המיוחלת, התקווה האחרונה להצלחת המאבק היא פעילות בזירה הפוליטית.

גם מי שסולד מפוליטיקה, או שאינו תומך נלהב בליכוד, חייב להבין: 

אמנם יש גבול... אך אין ברירה.   “

כך נפתח המייל המדובר (לנוסח המלא)

זה לא שאני נגד התפקדות למפלגות, להפך. בעבר שקלתי להתפקד לעבודה (אהוד ברק גרם לי לשמוח שלא עשיתי את זה בשנים האחרונות) אבל ההתפקדות הזו, שאת המטרה שלה שירתה, כך התבשרנו לאחרונה היא מקוממת מהרבה מאוד בחינות. היא מנציחה את כל מה שרקוב בשיטה ומשתמשת בכלים המזכירים לי את מפלגת ש”ס, זו התפקדות של מגזר למען מגזר, בראיה צרה. לא התחברתי (בלשון המעטה) לקריאה הזו באותו אופן שסלדתי מקריאות להקים מפלגת נשים בלבד שתדאג לנשים בלבד (לעומת מפלגה עם ייצוג נשים הולם שדואגת לטובת הציבור שבה אהיה הראשונה לתמוך). ואם קראתם את נוסח המייל המלא הם אפילו קראו להמשיך להצביע למפלגות אחרות במנותק מההתפקדות(!). ועכשיו אני אפילו שומעת קולות שמהללים את המהלך הזה כי הוא עבד ויוזמות חדשות שרוצות לחקות את ההצלחה הזו.

למה זה בכלל עבד? כי פתאום מקבלי ההחלטות הואילו לראות גם את הצד השני של המטבע אבל המציאות שלנו היא מורכבת, יש לנו מטבעות עם יותר משני צדדים ומקומם שכדי שיסתכלו על צד אחר של המטבע צריך לשחד את נבחרי הציבור שלנו בעוד מטבעות. נכון, הדמוקרטיה שלנו בעייתית מאוד מהרבה סיבות נוספות*, מעבר לשיטת המרכזים הבעייתית, אבל הסיפור של המחאה הזו, שהיתה יכולה וצריכה להיות חלק מהמחאה הנוכחית שאנו ממשיכים מאז הקיץ לנהל ושחוזרת סוף סוף לרחוב, הוא סיפור עם מוסר השכל וסוף טראגי (אפילו אם עלות ביטוח החובה שלנו תרד לערך סביר יותר עכשיו).

אם המחאה הנוכחית שלנו תסתיים באיזה “סל הקלות למעמד הביניים” שיכלול הוזלת מחיר חטיפי השוקולד ויוביל לפופולריות של הממשלה הנוכחית (שבימים אלו רק נהייתה גרועה ומדאיגה יותר)  ולקדנציה נוספת שלה או אחרת ודומה לה, יהיה לי אישית קשה מאוד להמשיך לחיות כאן. התעוררתי ואני לא רוצה להירדם שוב, בואו נשאר ערים, בואו נדאג להגיע להישגים, לבנות פה מציאות הוגנת יותר, לחזור למדיניות הרווחה שעליה המדינה הוקמה ולתקן את העוולות שקיימים כאן עכשיו.

אבל מה אני יודעת, אני רק דג רקק, כזה שלא עוטפים אפילו בעיתונים ישנים.

* למשל כי זו דמוקרטיה ללא גבולות, כי יש פה קשרי הון-שלטון שאינם דמוקרטיים, כי אין לנו חוקה ואין הפרדת דת-מדינה, כי יש מפלגות שהן באופן קבוע וללא קשר לתיפקודן בקואליציה וכאלו שתמיד ישבו באופוזיצה, ועוד סיבות רבות ולא טובות בכלל